הדמעות זלגו שם בטבעיות, איפה יש מקום יותר טבעי לבכות אם לא
שם? נמל יפו הישן הביט בה, בזמן שהיא הביטה בו בחזרה. הגלים,
הריח של הים והזיכרונות דחפו נדחפו בתוכה והיא נתנה לנשמתה
חופש לשחרר את כל שנצבר בה. הדמעות ליטפו את לחייה וזלגו לאט
כלפי הקרקע, והנמל נשאר שם אדיש, מביט עליה מרחוק, צופה ולא
מגיב, יודע ושותק.
הביטה בחלון ראווה במרכז תל-אביב כמה דקות ולאחר מכן המתינה
לזריחה שתבוא. מצפה לה בשקיקה כמעט, עיניה עדיין לבשו גוון
אדום משהו. האיפור הדק שהיא נהגה לשים נמרח על לחייה והאודם
הזול שקנתה רק אתמול היה כמו לא היה. הבחינה כי החושך מתחיל
להתרחק והרימה את עיניה היבשות תוך כדי סיבוב לכיוון קצה
הרחוב, שם ניתן היה להבחין בין שני מגדלים בשמש מציצה בה. היא
ציפתה לקרני האור הראשונות, שיגעו בה, ישנו משהו כמו כל בוקר.
ידיה כמו מעצמן התרוממו על מנת לחוש בקרניים הנוגעות בהן
בחזרה. דמויות עתיקות עברו דוממות לידה, לא מבחינות בה, לא
רואות אותה. היא בקושי הבחינה בהן עוברות, השמש הייתה מרכזה
עכשיו והדמויות נעלמו במהרה מקצה העין שבקושי הרגישה בהן.

"את שם?" נשמעה צעקה בקצה הרחוב הסואן. "את למטה?" צחוק מתגלגל
נשמע למרחוק ודמות של נער מופיעה, מתקדמת במהירות, כמעט מחליקה
במדרגות אולם מזל של ילדים אולי נערים, גרם לה להושיט את הרגל
קדימה, לזנק ולנחות בקלילות על המדרכה הצמודה לבניין הישן.
שיניים לבנות נראו מהפה המתנשם בקלילות וצוחק תמיד, שהיה על
פני הנער. חיפש אותה במבטו, לרגע בהלה בעיניו ואז רגיעה, מצא
אותה נשענת על הגדר הישנה, עוצמת עיניים, מלטפת בפניה את קרני
השמש המלטפות אותה בחזרה. "נו את באה?" צעק לידה, מקפיץ אותה
מעט. "אין זמן," לוחש בגיחוך. כאשר מבחין במבט הכועס על פניה.
עזבה באי רצון את הנקודה שמצאה לעצמה והתקדמה אחריו. בזמן
שעיניו הסקרניות דחקו בה להתקדם במהירות. "נו את באה, אנחנו
נאחר". לקחה נשימה עמוקה והתחילה להתקדם במהירות גבוהה יותר
אחריו, בזמן שהוא מקפץ בין הכביש והמדרכה. כבר נמאס לה להזהיר
אותו מנפילה אפשרית, הוא כבר ילד מספיק גדול בשביל שלא תצטרך
להעיר לו.

הילד ואחותו הגדולה, אולי אמו, נראו מקצה הרחוב מתקדמים, הוא
מהר היא לאט יותר. היא הבחינה בהם, ידיה כבר ירדו, מניחות לשמש
לגעת בכל גופה. הדמיות הללו נראו כה בהירות בשעה מוקדמת של
הבוקר. המתינה להם, לא בטוחה למה לצפות. הם לא ראו אותה. היא
ידעה זאת, גופה היה כמו צל בשבילה, בוודאי גם בשביל אחרים. אם
היו מביטים לכיוונה ממש אולי היו מבחינים בה. גם זה לא בטוח.
התחמקה ממבטים כל כך הרבה שנים, כך שזה הפך להיות כבר יותר
מהרגל, סוג של מציאות בשבילה. מציאות שאותה החזיקה בכוח. הם
התקרבו. היא הבחינה בילד מזנק בין מדרכה לכביש, בוחן את הרחוב
בעיניו, עם חיוך סקרן. ואותה הולכת עם עיניה חצי עצומות, עוד
לא ממש ערה. אולי כן ערה אולם בוחרת להמשיך עוד מעט בשינה. הוא
זריז, קופצני, כמו כל נער בגילו. והיא איטית, סוחבת רגל אחרי
רגל, הוא חיי היא כמעט מתה.
דמעות שוב החלו לנבוע מעיניה. החלה להתקדם לא בטוחה בעצמה
לכיוונם, דמות כמעט לא נראת  בין צללים מתקדמת, חולפת ביעף מעל
שיכור ישן שנת שיכורים. בקושי נוגעת בו אולם חשה אותו חולף בה.
הנער חולף על פניה, חש במשהו, מוטרד לרגע וממשיך להתקדם צעד
אחרי צעד בין כביש למדרכה. היא נעצרה לפניה, חשה שמשהו לא
בסדר, מבחינה בו מתקדם, מתחילה להבחין בה. עיניה העייפות
נפתחות, אימה חודרת לתוכה, לא יודעת למה. דמות הצללים ניגשת
אליה, דמעות בעיניה, לחישה של צער נשמעת מהדמות, בזמן שההיא
נופלת על הרצפה.
הנער מתקדם עוד כמה מטרים, שומע נפילה מאחוריו, בקושי מסב את
ראשו ורואה את שתיהן לרגע, ואז מבחין שוב רק בה. מסתובב
במהירות רץ לכיוונה, עיניו הצוחקות מבוהלות, מחפש לזעוק אולם
דממה. הוא מנסה ללחוש אולם לא יוצא קול מבין שפתותיו.

מלטפת אותה בלי שהוא חש. דמותה כמו לא קיימת, לוחשת לו, משתיקה
אותו. עיניה ממשיכות לשמוע בשעה שהיא מתרחקת משם. הרחוב כבר
מתחיל לחיות, הדמויות בקושי ערות, ניגשות לנער השותק, מנסות
להציע נחמה. צרחה של משהיא נשמעת ברחוב והיא ממשיכה להתרחק.
הולכת בין צל לצל, סוחבת מושכת את עצמה. עיניה מבריקות כבר לא
דומעות. מרגישה את הכובד על גופה ומתקדמת בנשימות קצובות
מאחוריה השמש מתחילה לחמם את הלילה, הקרניים כבר נוגעות בקהל
אולם היא כבר לא ברחוב. הנמל מולה, קורא לה, מבחין בה בדמותו
והיא ניגשת אליו. נשמה נוספת נזרקת לים שלו. הוא לוחש לה את
מילותיו, נחמה אטית חודרת אליה. דמעותיה שוב מתחילות לצאת,
ממתינה לבקשתו הבאה, והנמל שוב שותק.