רציתי לקרוא לזה המכתב שלא ייכתב לעולם
אבל הנה אני כותב אותו עכשיו
אז כנראה שזה לא ממש נחשב
אבל את לא תקראי אותו אף-פעם
אז אולי הוא בכל זאת לא ממש קיים
העולם מלא באנשים שאוהבים את אלה
שלא אוהבים אותם בחזרה
נותנים הכל בלי לבקש תמורה
עוד לא החליטו אם זה טוב או רע
ואיכשהו, אנחנו, זה תמיד נראה לי אחרת
("איזה פתיים הגברים" את בטח אומרת)
אבל זה לא רק אני
שלא יכול לקבל את זה שאני לא מיוחד
יש לנו משהו שאין לאף אחד
וכולם אומרים שזה לא בריא
וזה לא טוב, לא לך ולא לי
ואולי הרב קובע, ואולי הם צודקים
ואולי הם יודעים על מה הם מדברים
(אדיוטים)
ואולי לא בכדי, אני מתחיל להאמין...

תמיד אמרתי לעצמי שזה לא באשמתי
ושלא עשיתי שומדבר רע
שאת תתמודדי ושלא נורא
ולא זלזלתי כשכאב
וכאבתי אתך בחזרה
סירבתי להקשיב להרצאות נזוף
ועכשיו הכל מתפוצץ לי בפרצוף
אף פעם לא עצמתי עיניים
לא לראות אותך בוכה
רציתי לבקש ממך סליחה
שאני לא רואה אותך כמו שאת אותי
וכשהולך לישון לא לוקח אותך אתי
שלא מעריץ כל תו בפנייך
ושלא כמה למגע שפתייך
שלא נפעם מכל מלה שיוצאת לך מהפה
ומכל מחשבה שאת חושבת
ומזה שאת אוהבת
אותי
רציתי לבקש סליחה
ומקווה שתסלחי