אם נכון שעיניים הנן הראי של הנפש והנשמה, הרי שמזמן יש לי
כהות בראייה. מבטי כבר מזמן הפסיק לחייך ולצחוק באותו הרגע בו
חלחל המכאוב. ממש באותו הזמן, הכל התחיל להתבלגן והמנגינה בלב
נדמה והפסיקה להתנגן. באותו הרגע שהיה לפני שלוש שנים, משהו
מהותי השתנה בחשיבה, בעומק מבפנים. נבכי נשמתי נסגרה לעצמי
ונפתחה לעוברי אורח אקראיים. באותו הרגע נלקחה אהבה מחיי ומאז
אני מחפשת אותה באחרון כוחותיי. באותו הרגע ממש, משהו תעתע
בחיי ומשחק בחוטים עד בלי די, מבלי להתחשב בי או ברצונותיי,
מבלי לבקש את אישורי משהו אחר מנתב את מוחי, ולמשחק הזה אין
כללים ברורים והמשחק הזה גורע מנוחה בכל אותם רגעים, בהם אני
נאבקת לקצת שלוה ושקט, בהם את חיי בחזרה אני מבקשת. ברגעים בהם
אני צועקת לחיבוק, ברגעים בהם אני שותקת ומבקשת למות. והמבט
הוא כל כך שקוף והעיניים הן עצומות... לרווחה, מחכות שמבטי
יצטלב במבטך ואתה תראה אותי אחרת ואתה תראה שרוני היא לוחמת
ואתה תעטוף אותי בחייך ואתה לרווחה תפקח את עיניך ותראה אותי
באמת, פורחת ומלבלבת והלב חי ולא מת, ואתה תפקח באהבתך ותאיר
את עיניי לרווחה.