היא הלכה לי ככה באמצע יום שישי.
ככה היא פשוט הלכה לא אמרה שלום או ביי ביי פשוט עזבה!
וכששאלתי איך היא נעלמה ככה הם לא רצו לומר לי הם שתקו רציתי
לדעת למה ואיך אבל הם לא אמרו מילה הם רק אמרו למה זה היה חייב
להיות לה ולא למישהו אחר...
אני המשכתי לשאול עד שאמא לקחה אותי הצידה ואמרה לי שהיה נמאס
לה מהחיים האלה ושהיא השאירה מיכתב בשבילי...
בשבילי אני שאלתי???
ואמא נתנה לי אותו, נכנסתי לחדר ופתחתי אותו לאט לאט כדי שלא
יקרע בכל זאת זה הדבר האחרון שהיא השאירה לי...
אני לא יכולתי אני סגרתי את המיכתב ושמתי אותו במגירה נעולה
ואת המפתח... אני לא יודעת אני חושבת שזרקתי אותי...
אז עכשיו אחרי 4 וחצי שנים היה לי את האומץ לפתוח אותו לא
הצלחתי ליפתוח את המגירה אז שברתי לה את המנעול, נעלתי את החדר
והתחלתי לקרוא. היה כתוב שם "למושמושית הקטנה שלי"... (כן כן
כבר אז קראו לי ככה)... אני אוהבת אותך יותר מהכל וזאת הסיבה
שרק לך השארתי מכתב... אני לא יודעת מה הטעם כבר לחיות שהוא
כבר לא בחיים שלי. (התחלתי לבכות)
את והוא הייתם האנשים הכי הכי חשובים לי בעולם אבל סוף סוף
התחלתי לחשוב על עצמי קצת והגעתי להחלתה אני עוזבת ושאני לא
יכולה יותר... אז ככה לפני מה שאני הולכת לעשות אני הולכת לים
להריח אותו בפעם האחרונה ולעזוב אותך אותו את אמא ואת כל
החברים אז מושמושית שלי אני אוהבת אותך ותמיד אני יאהב אותך
ואל תישכחי את החיוך המקסים שלך כי זה הדבר שכי משמח אנשים
להתראות אהובתי הקטנה.
ואל תשכחי אותי...
כן אז ככה היא עזבה ואני שכחתי את החיוך ואת השמחה כי ברגע
שהיא עזבה היא לקחה אותה אז כל פעם שתראו אותי מחייכת תדעו שזה
מה שנשאר לי ממנה.
וזהו היא התאבדה לה ליד הים המקום הכי אהוב עליה...
למי שחושב שזה סתם משהו שכתבתי עכשיו אז זה לא זה סיפור
אמיתי... והכאב לכתוב אותו הוא גם אמיתי.
אוהבת אתכם...
מושמושית.