היה היו שני עצי תות שנשתלו במרחק עשרה מטרים בדיוק זה מזה.
היה הייתה גם פרפרה ששמה שושנה אשר באה עם הרוחות מארץ רחוקה
מאוד.
בעלה מת כבר מזמן במלחמה הגדולה.
כאשר לא היה לה כוח לעוף, נחתה על ראש העץ והטילה מאה ביציה על
העלה הגבוה ביותר שיכלה לראות.
אחרי ההטלה הייתה זקנה ועייפה, קיבלה התקף לב ונפלה כל הדרך
למטה. גוססת ובודדה נאכלה על-ידי העורבים. לעורבים הייתה זו
סעודה דשנה לגוזליהם הרעבים.
היה זה יום חורפי. ברקים הבריקו ויצרו הדי רעם.
אני, שהייתי סגור בחדרי, יכולתי לראות את אימא עורב בורחת
מאזור הפשע בקריאת ניצחון איומה.
רוחות עזות השתוללו באותו חורף  -  רוחות מלחמה. הארץ געשה
יותר משהיא גועשת במחזור הארבע שנתי, מחזור הדמוקרטיה: נאומים,
בחירות ורגיעה, ואז פורצת המלחמה שאומרים שהיא האחרונה ויהיה
שלום.
ובעץ לבלבו עלים חדשים. והעץ הגדול, שהיה עד למות שושנה
הפרפרה, החזיק בכוח את עלה הצמרת, שעליו היו מודבקות ביצי
הפרפרה במשך כל חודשי החורף בשקט, בעצבות ובתקווה.
העץ החל להצמיח עלים חדשים, אך שמר היטב על העלה שהיה יקר לו
מכל. ואז החלה השמש לקפוח, ואני פתאום החילותי לראות ילדים
עוטים במסכות פורים. הייתה מתיחות באוויר, העורבים נשאו עיניים
אכזריות לעץ התות, נהגי מכונית הזבל הרעישו יותר מתמיד,
תלמידים לא יצאו לרחובות. ריח הטבח הגיע עד לאפי. אותו פורים
ארור נהפך ליום שמחה מזויפת.



לפני פורים המצב היה שונה. ילדים נטעו בט"ו בשבט עצי אורן,
שקד, שסק וגם תות. עצים חיים יותר זמן מבני אדם. מאה הזחלים
ראו מבעד לקליפתם סהר מלא וחמימות באוויר. וכמו פלא, ראיתי את
העץ מכוסה במאה זחלים, חציים ירוקים וחציים כחולים. חשבתי
לעצמי שהכחולים הם בנים והירוקים בנות, אך לא כך היו פני
הדברים.
הפרפרה יצרה מוטציה גנטית, ורק אני ידעתי למה.
שמתי לב שתולעת אחת ירוקה יורדת מהר למטה. רציתי לצעוק לה: חכי
היזהרי מהעורבים. אך היא נעלמה בדשא לחצי שעה, שזה המון זמן
בשביל תולעת, ואז טיפסה למעלה לעץ השני.

היא בטח משוגעת לעזוב כך את חברותיה. בסופו של דבר התברר
שהייתה חכמה מכל התולעים. קראתי לה מאיר. בינתיים החליטו
התולעים הירוקות שכל העץ שייך להן. הן החלו לאכול את העץ
מלמעלה למטה וגמרו ביום אחד חצי עץ, כולל את כל התותים שהיו
בצמרתו.
לתולעים הכחולות לא נותרה אפוא ברירה אלא לאכול את העלים
היבשים, ואף טענו שזה יותר בריא.
לעץ לא היה אכפת. הוא רגיל לתולעים, ולעץ שחי אלף שנים - מה זה
בכלל משנה? להיפך, הוא אמר לי בסוד שזה מקל על תהליך הנשירה,
ואם הוא אומר - מי אני שאתווכח.
ואז, שבוע לפני פורים, שוב באו העורבים. הם אכלו כמעט את כל
התולעים הכחולות שהיו בולטות וטעימות לחיכם...
התולעים הירוקות הוסוו על גבי העלים הירוקים. כמה מהתולעים
הכחולות ברחו לעץ השכן, והשאר מתו בדרך, כי נאכלו על-ידי
היונים שניסו להשתלט על חלק אחר של העץ.


לי ולמאיר היה "קשר" טוב. הייתי מגרש את כל היונים שעשו צרכיהן
עליו. גם אני סבלתי קשות ממלחמה זאת, אך זר הניצחון מגיע
למאיר.
בפורים התגלמו כל התולעים וקיבלו גוון של עץ. אני הרגשתי מאושר
באותו פורים. ידעתי שהזחלים מוגנים. לבשתי את תחפושת הליצן,
כיאה למי שנולד בפורים.
אחר כך באתי לראות אם נשארו תותים טריים על הארץ, וראיתי את
מאיר כפרפר יחד עם המון פרפרים מבולבלים. ליד מאיר התעופפה
פרפרה יפיפייה בבטן כחולה וגדולה, אף מושלם וחיוך שנותן
תקווה.
כל הפרפרים היו מאושרים שיש להם כנפיים כמו לעורבים וליונים,
חוץ ממאיר ופרפרתו, ש ה א מי ר ו  לצמרת העץ של מאיר ונחו
בסודי סודות.
ואז, בשקט, הטילה הפרפרה של מאיר ביצה על כל עלה. ביצים כה
יפות מעולם לא ראיתי, צבען כצבעי הקשת. מאיר שעייף מהמאבק
בתולעים הכחולות, מהמלחמה בעורבים וביונים, וגם מזקנה, נפל
מהעלה בדממת הר סיני ונאסף אל אבותיו.
בכיתי על מותו של מאיר ונשבעתי שבכל פעם שאראה פרפר אקרא לו
מאיר.
צאצאיו של מאיר היו כאמור תולעים רב גוניות. לא עוד תולעים
כחולות או ירוקות. כל תולעת הייתה בצבע שונה ובעלת אופי שונה.
הן לא היו זקוקות למנהיג שיראה להן את הדרך הנכונה, וזאת משום
שלכל אחת הייתה דרך משלה. עדיין חקוקה הייתה בזיכרונן
ההיסטוריה של הדורות הקודמים, ולכן נזהרו לא לאכול את כל העץ.
וכך עברה לה עוד שנה. הדורות החלו להתמעט, עד שקשה היה למצוא
בפורים אלא קומץ של תולעי-משי, שמשום מה היו קטנות יותר.



סוף דבר

אחרי עשרים שנה חזרתי לעץ התות מתוך ניסיון למצוא לאחייניי
תולעי משי.
כל אשר יכולתי למצוא היו שרידים של עלי עץ התות, אכולים קמעה.
זה היה מרגש, לבי פעם בחוזקה.
לא כל יום עדים אנו לאבולוציה של עשרים שנה.
הלוואי שהייתי יכול לשחזר את מוצאי עשרים דורות אחורנית.
תם ולא נשלם לעולם...