ישבת לידי על הסלעים בצידי הטיילת, מאוחר בלילה, אנחנו והים.
עזבנו את השביל ואת הספסלים, התרחקנו מאור הפנסים העמומים.
ירדנו היכן שהים והגלים נושקים לסלעים, לחים הם בלחלוחית של
נתזי מים מלוחים וקצף גלים שניסו להתרומם, ניסו עד שנסו.
ואולי... אולי גם מדמעות מלוחות של אנשים שונים, שמצאו את הים
כידיד לפרוק משא מליבם.
ישבתי לבד, את ואני, אני באמת, את כאילו, היית איתי במחשבה.
רציתי לשכוח מהכל, לזכור רק אותך.
לא לחשוב על כלום, רק עלייך.
לנסות שוב לשחזר את המילים שלך, את החיוך השובב והעדין.
את רגעי הקסם שחלפו בחברתך, את השעתיים שהרגשתי קצת יותר קרוב
לדמותך.
רציתי לשאול אותך כמה שאלות, ילדה.
לא חושב שתוכלי לענות, רציתי רק שלא תפסיקי להבין.
את מרגישה את הכאב שחותך לי את הלב?
ידעת כמה אני חושב ולא מסוגל יותר?
את חשה שאני לא יכול, אבל אסור לי?
אני מנסה לחשוב שאת כאן לידי, מקשיבה, מבינה, אבל שותקת.
הוצאת סיגריה, שואפת אל ראותייך הצורבות את העשן הסמיך, מפריחה
עיגולי עשן קלילים אל מול החושך, אור הירח השתקף, מנסה להשחיל
קרני אור חיוורות אל תוך העיגולים, טבעות טבעות של עשן, פורחות
בלילה, פורחות עד שנמוגות.
סיגריה אחת שהדלקת, כל כך הרבה עשן לבן.
לב אחד שהבערת, כל כך הרבה לילות לבנים.