כשאני עושה טעות
ולא משנה מהי
אז אני "סולח" לעצמי
באופן זמני

רוצה שיבינו אותי
ולא יתרגזו
רוצה שיזדהו איתי
ולא ינתחו

אם אני מאיים...
אז אני ישר מתגונן
כי זאת לא הייתה הכוונה
וגם אם זה נראה כך
אני מסביר שזאת רק אי הבנה

אבל אם מישהו
עושה לי את אותו הדבר
אני אפילו לא מוכן להקשיב

זה מרתיע אותי
ומרחיק אותי
ואז אני מתחיל לעצמי להכאיב

איך שאני לא מוכן...
להסתכל לעצמי בעיניים, ולהודות  "גם אני כזה"
וכמה שזה בלתי אפשרי
אני תמיד אעדיף להישאר "הוזה"...

וכששוב אני טועה
ועושה את אותם דברים
אנשים מתרגזים עליי
ומבקרים ומבקרים...

אנשים בד"כ לא זוכרים שגיאות
מבחינתם זה עבר - שמת
וכשהם רואים את עצמם
הם לעולם לא יגידו "זאת האמת"