New Stage - Go To Main Page

לימור רביב
/
נועם והקיץ

נועם נכנסת לחדר וסוגרת בשקט את הדלת. לאט לאט היא חולצת
נעליה, מתפשטת, פותחת את הארון ומוציאה פיז'מה. הכל היא מבצעת
בשקט מופתי. נורא מאוחר עכשיו והיא לא רוצה להעיר את ההורים
שלה. מה זה אשמתם שהיא חוזרת בארבע וחצי בבוקר. פתאום היא
נזכרת שלא ציחצחה שיניים. היא יוצאת בשקט מהחדר, פוסעת צעדים
חרישיים לכיוון האמבטיה, סוגרת את הדלת. נועם מביטה במראה,
מנגבת את שאריות העיפרון השחור המרוח, מסרקת את שערה השחור
ואוספת לקוקו. היא מצחצחת שיניים, שוטפת פנים, מנגבת אותם. שוב
היא מביטה במראה, נאנחת אנחה חרישית ועייפה. כמה כיף היה לה
הערב, עם אופיר. כשהיא נכנסת למיטתה היא דואגת שההתריסים
מוגפים, ברור לה כי תתעורר בשעת צהריים מאוחרת ואין זה מרצונה
להתעורר מהשמש. כיף בחופש, הוא רק התחיל, אבל כבר היא נהנת
נורא. היא מפעילה את המערכת, רנדומלית נבחר דיסק מבין ה4
שבתוכו. דרים ת'יאטר. איתו היא תרדם הלילה. היא מכבה את האור.
עד שתרדם ייקח קצת זמן. זה תמיד ככה, לא משנה כמה היא עייפה,
המוח שלה משחזר את אירועי היום לפני שהיא יכולה לישון כמו
שצריך. לחלום. לפני שנועם נרדמת לגמרי היא עוד מספיקה לשמוע את
שיר 5 נגמר. עכשיו היא כבר ישנה.

נועם פוקחת עיניים, מביטה בחדר החשוך שמואר ממש קצת מקרני השמש
שהעזו להסתנן דרך החריצים,  היא מתכרבלת בשמיכה. החדר קפוא
מהמזגן שדלק כל הלילה עד עכשיו. היא מזדקפת במיטה, מתמתחת,
מפהקת פיהוק ארוך ומפונק.
עדין לבושה פיז'מה היא יורדת למטבח ומכינה לעצמה שוקו. אז מה
אם עכשיו 3 בצהרים. בא לה שוקו. על המקרר יש לה פתק מאביה.
"שיר אצל חברה שלה, נחזור בערך בשבע אז תהיי בבית. יש פשטידה
במקרר. יום נעים". היא מתיישבת על הכיסא במטבח, לוגמת מהשוקו
שלה, קוראת עיתון. הטלפון מצלצל והיא מושיטה ידה ועונה.
-"הלו?"
-"נועם! באמת טוב שנזכרת להתעורר! מהבוקר אני מחפשת אותך".
-"היי דפי. מה נשמע? מה קרה?"
-"סער כאן. הוא רוצה רוצה לדבר איתך"
נועם משתתקת. שיט. לזה לא ציפתה. מה תגיד לו? אין לה מושג. מה
זה אשמתה שהוא לא היה בבית. היא יצאה עם אופיר במקום. הלכו
לסרט ואח"כ ישבו בפארק ודיברו כמעט 3 וחצי שעות רצוף. איזה
חמוד הוא. שנון כזה.. גם יפה. גם ככה היא וסער בקושי מדברים
יותר. מאז הקטע עם טל. היא רותחת עליו מזעם למרות שאמרה לו שזה
בסדר.היא לא חושבת שהם באמת זוג עדין, לפחות לא באמת. לא
בשבילה. רשמית, אולי, אבל מה זה משנה.
-"נועם? את שם?"
-"כן כן מה הוא רוצה? יוו דפי איך הכנסת אותי לזה.. תני לי
אותו"
"הלו נועם? זה סער"
-"היי"
-"מה שלומך? שמעתי שנהנת אתמול"
היא שמעה את הציניות המעצבנת שלו. אוף. כל כך רצתה להאכיל אותו
בחרא של עצמו. לדפוק בו כמו שצריך. לומר לו משהו כמו "כן, בטח
שנהנתי. איזה כיף היה לי עם אופיר, באמת מזל שיצאנו. לו,
בניגוד אליך, אכפת ממני. הוא אפילו חושב שאני מיוחדת מאד. כי
אני כזו. לא שאכפת לך בכלל. חתיכת מניאק". אבל היא לא היתה
אומרת לו את זה אף פעם.
-"כן היה נחמד מאד"
-"היית עם אופיר, בגלל זה היה לך נחמד??"
-"כן".
-"יש משהו שאני צריך לדעת?!"
-"אתה כבר יודע, לא?"
-"לא"
-"בטח שכן"
-"נועם תפסיקי לשחק איתי משחקים. תגידי לי מה את רוצה. מה
הלאה."
-"שום דבר"
-"את גומרת איתי? בטלפון??"
-"אני חושבת שגמרנו עוד קודם סער. לפחות בתיאוריה. לפני
שבועיים, אם אני לא טועה."
-"חשבתי שאת בסדר עם זה, נועם"
-"אני לא"
-"למה לא אמרת לי יא סתומה. לא היתי צריך לבזבז עוד שבועים
שלמים את הזמן שלי"
-"אל תקרא לי סתומה."
-"אז זהו? אנחנו לא ביחד יותר נועם? ככה את רוצה?"
-"כן"
-"לא דיברנו על זה בכלל"
-"אני לא חושבת שיש על מה לדבר. ביי סער"
היא לא המתינה לביי שלו. פשוט ניתקה. מגיע לו. הולך ומתנשק עם
טל, נתפס, מתנצל, וחושב שהיא תשתוק לו על זה. חצוף. מאז הם לא
דיברו בכלל. איך היא היתה איתו חצי שנה היא לא יודעת. בהתחלה
זה עוד היה ממש מקסים. כל היום היה אומר לה שהוא אוהב אותה.
שהיא יפה. שהיא מדהימה ומיוחדת ושאין אף אחת כמוה בעולם כולו.
שהוא אף פעם לא יוכל להסתכל על בנות אחרות כי היא הבחורה הכי
מדהימה שהוא פגש. היא לא ממש אהבה אותו. לפחות לא כמו שהוא אמר
שהוא אוהב אותה. הוא לא באמת אהב אותה גם. זה סתם היה זוג
למטרות זוגיות, ולא משהו מעבר לזה. וטל השרמוטה הזו. נועם יכלה
לדפוק לה בלטה בראש. באמת שהיא התאפקה.

עכשיו היא מהרהרת בלילה של אתמול. באופיר. מה קורה עכשיו? אין
לה מושג. היא שואלת את עצמה אם יכול לצאת מזה משהו טוב. הוא כל
כך חמוד. ויש לו טון דיבור כזה מיוחד, אמין. והוא מצחיק אותה.
והוא אינטיליגנט כזה. יש לו טעם מדהים במוזיקה, וזה כבר טוב.
היא והוא ניגנו פעם ביחד, גם עם יואב. תופים, גיטרה ופסנתר.
היא למדה פסנתר מאז גיל 10. זה כבר 7 שנים. הרבה זמן. בכל
מקרה, הוא חמוד וזה מה שחשוב. היא תצלצל אליו עוד מעט. אולי
יעשו משהו היום ביחד. בסך הכל היא וסער כבר לא ביחד. היא גיחכה
לעצמה.
איזה כיף. החופש הזה יהיה באמת חופש מוצלח. בלי סער, בלי
לימודים, עם הרבה שמש וים. כיף אמיתי. ואולי גם אופיר. בכלל
יופי. היא לא כל כך יודעת מה להגיד לו, לאופיר, איך בדיוק
לכוון אותו לקטע שהיא רוצה אותו ממש. מה זה משנה בכלל. היא
מרגישה כל כך טוב עם עצמה. קיץ זו עונה של התחלות וסבבה. היא
מניחה את כוס השוקו בכיור ופותחת רדיו, יושבת על הכורסא הכתומה
בסלון ופשוט מקשיבה לגלגל"צ. כיף לה. אויר טוב בבית, עוד מעט
בטח תחזור אחותה מהחברה שלה, והיא תוכל לדבר איתה על הבנים
בכיתה שלה, היא בח'.
אז מה זה בעצם משנה שזה רק חודשיים, או שאופיר לא בטוח רוצה
להיות איתה, או שאמא שלה בטוח תצעק עליה כשהיא תחזור על זה
שחזרה אמש בשעה המאוחרת. מה זה משנה. החיים שלה טובים.
למי אכפת בכלל.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 19/7/01 5:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לימור רביב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה