אפורות וטחובות מתפתלות מרצפות האבן הישנות מתחת לרגליי. רוח
קרה מקפיאה את גופי, סודקת את שפתיי.
בזהירות אני מוציאה את הלשון וטועמת את הקור. כמו אלפי סכינים
קטנות הוא חודר לתוכי ואני מצטמררת.
רק לעוד דבר אחד בעולם יש את אותה התחושה, אותה הצינה. לך.
השבילים השחורים מתפתלים, כמו שדים שחורים שמנסים להשיג אותי.
אני מתחילה לרוץ וברד מתחיל. השמלה הלבנה שלי נרטבת, נצמדת
לגופי ואני ממשיכה, והשדים בעקבותיי.
ככל שאני מתקרבת, נעשה קר יותר ורוחות הצפון שלך מנסות לעצור
אותי. אבל הפעם לא יוכלו לי.
השדים השחורים נותרים מאחורי.
ארמון הקרח שלנו ניצב מולי.
הבטחתי לך שפעם עוד נחזור אל ארמון הקרח שלנו. עוד נפסע על
הצוק הקפוא. ואתה תיתן לי לפחות עוד פעם אחת להביט בעיניך
הקפואות, שאין בהן דבר.
אני פוסעת לאיטי על הצוק, מתקרבת לקיצו ובדומיה נופלת מטה.

פעם עוד תחזור לארמון הקרח שלנו. אני חזרתי.