שש וחצי בערב. הכל שקט. אמא ואבא כבר לא כאן, הם עזבו אתמול
מוקדם בבוקר ואני מצטרפת רק עוד יומיים. אורי, הידיד הכי טוב
שלי, עזב לפני שעה וחצי בערך ונעמה עזבה היום בבוקר, עם
אחותה.
אני לא בטוחה כמה אנשים עוד נשארו בעיר שלנו, אני רק יודעת
שהפינוי איטי כל כך ואני כבר לא יכולה לסבול את השקט כאן. אמרו
לי שיהיה מקום על הרכבות רק מחרתיים, אז נשארתי בבית הריק, שלי
ושל אבא ואמא, לידי מזוודה מלאה בבגדים שלי, ובאלבום תמונות
אחד, ויש לי עוד תיק קטן עם דיסקים שאני אוהבת, היומן שלי וכמה
שקיות צ'יפס לדרך.
אבל אין לי מה לעשות כאן יותר. הכל כל כך משעמם.
הבית שומם וריק מרהיטים, אין תמונות, אין אנשים ואין רעש.
נשארה רק הספה שלנו בסלון שלא העברנו כי היא כבר היתה ישנה וגם
הארון האפור בחדר שלי שאי אפשר היה להזיז בכלל.
העיר רובה מפונת ורק פעם אחת היום שמעתי את השכנה המבוגרת
שומעת מוזיקה ומחכה לפינוי שלה גם. אמא אמרה לי שאין לי מה
לדאוג ושהיא תדאג לי בנסיעה, ואם ייצא לי שאני אשתדל לתפוס ליד
הגברת הזו  מקום ברכבת.
אני רק לא מבינה למה פיצלו אותנו, למה פילגו משפחות. שמעתי
ששבוע שעבר משפחה אחרת עם 6 נפשות הופרדה אחד מהשני ל5- רכבות
שונות שנסעו ב4- ימים שונים, ובאחת מהם הילד הקטן נשאר לבד
ברכבת עמוסה זרים.
כל הרעיון הזה של הפינוי כל כך מטומטם והטרנספורטים יוצאים
כמעט בלי מטרה, אבל זה הכל אמצעי זהירות ואין שום ברירה אלה
לעזוב הכל מאחור.
אמרו בחדשות שכולם מועברים למקלט תת קרקעי שמוגן מפני פצצות
אטומיות ויש שם מקום לבערך 2 מליון איש והוא נמצא במרחק של יום
וחצי נסיעה ברכבת וגם משותף לכל האיזור שלנו.
אני רק קיוויתי שאני לא אשתגע בעיר הריקה שלי יומיים שלמים.
וקיוויתי גם למצוא את המשפחה שלי כשנגיע למקלט.
אז יצאתי לטייל ברעננה, שנראתה ממש כמו עיר רפאים כזו ריקה בלי
אנשים, מיותמת ועזובה. היו אורות רחוב מדי פעם שאף אחד לא טרח
לכבות עם הפינוי, אולי כי ידעו שגם אחרוני האנשים שישארו בעיר
אולי ירצו להסתובב קצת בתוך הכלום הגדול והחדש הזה. אז
הסתובבתי.
עברתי ליד בית הספר שלי שנראה כמו בית כלא גדול עם המון מתים
בתוכו, אבל בעצם לא היה שם אפחד.
והמשכתי ללכת עד שהגעתי לקניון רננים ובגלל שלא היה לי מה
לעשות נכנסתי פנימה.
הכל היה סגור כמובן, ומה שלא היה סגור היה פרוץ, כי כשהתחיל
הפינוי והרבה אנשים עזבו, היו בוזזים שפרצו לחנויות וגנבו
דברים וכסף, כי בעלי החנוית היו כבר בדרך למקלט. למשטרה לא היה
בכלל פנאי להתעסק עם גנבים כי הם היו צריכים לסדר את כל
המפונים שלנו כמו שצריך, אחרי מיונים ושאר בולשיט, וזה היה קשה
מאד וחשוב, כדי שלא תפרוץ מהומה כמו שהייתה מרוב חוסר וודאות
ביום הראשון שזה התחיל.
בעצם, היה מסוכן ללכת לבד בעיר שלי, כי מי יודע איזה אנשים
חולי נפש מסתובבים עכשיו ומחפשים נערות כמוני להנות איתן לפני
הנסיעה לחור הלא ידוע הזה, ואין כאן הרבה אנשים שיעזרו לי אם
משהו רע יקרה.
פה ושם נשארו שוטרים אבל 95 אחוז מהעיר כבר פונתה עד היום
בבוקר. נו, מה זה משנה.
נשארתי בין האחרונים, באמת שלא בכוונה, פשוט הכל הלך לפי
איזורי מגורים ושכבר הגיעו לשלנו היה מקום רק לזוג, ואמא רצתה
שאני אסע עם אבא והיא תשאר ותצטרף אחר כך, כדי שאני לא אשאר
לבד, אבל זה הלך לפי סדר אלפבית של שמות פרטיים ולאמא שלי
קוראים דפנה שזה לפני שי, אני הייתי צריכה להשאר.
זה קרה לעוד אנשים, וחוצמזה אני יודעת שאני מסוגלת לדאוג לעצמי
יומיים, בלי הורים.
בקניון לא היה מה לעשות בכלל וראיתי איזה גבר מסתובב שם גם
הוא, אז ברחתי משם בשקט.
התיישבתי על מדרכה באמצע הרחוב הראשי ועצמתי את העיניים. אולי
אני אשמע איזה רחש, אולי כבר יפסיק השקט והקול של הרוח החזקה
של הסתיו.
ואז מישהו התיישב לידי.
באמת שלא היה לי כח לאנשים זרים, ואני בנאדם מאד מקטלג ובררן,
אבל במצב הקריטי של שעמום כמעט כרוני ששריתי בו חייב פתיחה
בשיחה עם הזר הזה, לא משנה מי הוא.
אז פקחתי את העיניים והסתכלתי בו.
-"היי", אמר לי, "מה המצב?".
-"אהממ, חראגיל.. אני יודעת...ואצלך?". עניתי, עדיין מודהמת
מהבנאדם שישב לידי.
-"משועמם" הפטיר באדישות.
-"כן.." הסכמתי בלחש.
-"מופתעת?" שאל בערמומיות.
-"כן!!!!" עניתי, חצי צועקת, "מה לעזאזל אתה עושה כאן?!?!?!
אתה אמור להיות על הרכבת עכשיו, בדרך למקלט!!! אורי!!! מה
קרה??".
-"תרגעי שי, פשוט החלטתי לרדת".
-"סליחה??? מה זה החלטת לרדת?? מה זה?? תוכנית לפי בקשתך???"
בכלל לא הבנתי מה קרה.
-"אוף איתך, כל הזמן עצבנית! שמעתי מגיא שנשארת לבד אז רציתי
לחכות איתך, ואז שמעתי איזו אמא בוכה      שלילדה שלה אין מקום
אז הצעתי שניתחלף ושאני אשאר. האחראי לא שמח אבל נתן אישור. אז
ירדתי ובאתי לחפש אותך", סיפר.
לא ידעתי מה להגיד. מתאים לו, לאורי, לרדת באמצע הפינוי בלי
שום סיבה הגיונית ולבוא לכאן, לשבת איתי. כזה היה, נו, מוזר
כזה, אאוטסיידר, אבל האדם שהיה ללא ספק המקסים ביותר שהכרתי.
ידענו שנינו תמיד שאנחנו מתאימים נורא להיות ביחד, כי אני
אוהבת אותו נורא והוא אותי ואנחנו נפשות תאומות ושאר בולשיט
כזה, אבל ניסינו פעם וגילינו שזה לא הולך, ולהפך, זה הורס לנו
הכל.
אז אנחנו ידידים מאז, אחרי החלטה שעשינו שנה שעברה לא לסכן שוב
את הקשר המיוחד שלנו.
אז פתאום תפסתי לו את היד ומשכתי אותו לקום. התחלתי ללכת,
גוררת אותו, מופתע, אחריי.
-"לאן זה?" שאל בהשתאות גלויה.
-"בוא אורי. הולכים".
לא בדיוק ידעתי לאן נלך אבל בסוף החלטתי שנלך אליו הביתה.
בחדר שלו הייתי רק כמה פעמים, כי ההורים שלו היו שומרי מסורת
או כיפות סרוגות או לא יודעת מה והם ממש לא אהבו את זה שאורי
מסתגר עם בת בחדר. להורים שלי זה לא שינה הרבה, הם הכירו את
שנינו.
אז עכשיו כשהבית שלו היה ריק, נכנסנו לחדר שלו. הפעם האחרונה
שהייתי כאן הייתי לפני ארבעה חודשים כשההורים של אורי נסעו
לשבוע אצל משפחה באשקלון ונשארנו בבית לבד וראינו מלא סרטים
ישנים בווידאו. אהבתי להיות איתו ולדבר איתו ואהבתי שהוא מקשיב
לי ומבין אותי וקורא אותי ואת המחשבות שלי כאילו שאני שקופה
בעיניו, ואהבתי שהוא מחבק אותי כשעצוב לי (באפלטוניות מפוברקת,
את זה ידענו שנינו, אבל עדיין היינו זהירים) ואהבתי שהוא מצחיק
אותי ואהבתי לשמוע אותו מדבר הרבה מאד על אלוהים ואהבתי שהוא
מרצה לי ומטיף לי על כל מה שאני עושה בהמון דאגה ואכפתיות
ואהבתי שהוא שותק ומסתכל על משהו ובמיוחד במיוחד עליי ואהבתי
לבלות איתו ואהבתי לראות אותו ואהבתי הכי הכי לאהוב אותו.
והאהבה הזו, אף פעם לא ידעתי אם היא אהבה של ידידות,  חברות
בנפש, ושל קרבת אחים או של משהו אחר, טהור מזה, אהבה מדוברת
שכמעט ולא נפוצה באמת, בין שניים, מישהו ומישהי (אם נקח
נורמה), שכולם מייחלים לה כל כך הרבה ורק מעטים זוכים לטעום
ממנה במציאות. אבל אולי ידעתי תמיד.
זה בעצם לא שינה הרבה.
נשכבתי על המיטה שלו, חצי מתפנקת וחצי מודאגת, ושאלתי אותו
בשקט אם יתגעגע לכאן.
הוא ישב על הרצפה, השפיל מבטו לרגלי המיטה ששכבתי עלייה
בחופשיות גלויה ואמר שכן.
והתחלנו לדבר על איך שהעולם התפורר וכולם חיים בפחד עכשיו,
ואיך שאסור לנו לברוח אבל בעצם אנחנו חייבים להגן על עצמנו
מפני איום אטומי ושואה גרעינית ועל זה שבכל אשמים מנהיגי
המעצמות הגדולות של העולם ושכל המדינות הקטנות כמו ישראל שלנו
סובלות סתם בגלל שנאה מיותרת.
ודיברנו הרבה על המקלט ועל מה יהיה שם, ועל זה שבטח נפגוש מלא
אנשים חדשים כי יהיו שם אנשים שלא מהעיר שלנו וגרים קרוב ובעצם
שזו הזדמנות להכיר המון תושבים מרעננה שגרו ממש לידנו ואף פעם
לא שמנו לב, ושיהיה צפוף ושאולי לא היה מספיק אוכל, ושהפרטיות
בטח תהייה זוועתית ויהיה המון בלאגן ומחנק שאופייני בטח לחיים
מתחת לאדמה.
ואז התחלנו להתפלסף על זה שנורא נתגעגע לשמש ולשמיים בהירים,
ולגשם ולדשא ולים, ובכלל לחופש שבמרחבים שאי אפשר להרגיש גם
במקלט עצום בגודל של 4 ערים, שיש מעליו רק תיקרה ואורות לא
טבעיים והרבה אפור של קירות.
ואז התחלנו להעלות השערות מה יקרה לעולם אחרי פצצת אטום,
ומאיפה ישיגו חשמל ואוכל ומיים ותרופות ובגדים, וכמה זמן נצטרך
להיות שם עד שכל הקרינה הרדיואקטיבית תעבור ואיך יהיה מספיק
מקום כי אנשים מתרבים עם השנים. ודיברנו על זה שילדים קטנים
שיגורו במקלט יכירו רק מציאות אחת ואף פעם לא יראו במו עיניהם
מה זה עננים וחשבנו כמה מזליסטים אנחנו שנזכור הכל, גם אחרי
שיסתיים כל המבצע פינוי הדפוק הזה.
אני לא יודעת כמה זמן דיברנו אבל היה כבר אמצע הלילה והייתי
מאד עייפה.
אמרתי לאורי שניקח את הדברים שלי בבוקר מהבית ושאני נשארת
לישון אצלו, כי אין לי כח לזוז מילימטר מהמיטה.
בסוף יצא שישנו באותה המיטה, צמודים צמודים, ותשושים,
ומחובקים.
אני בכלל לא זוכרת שנרדמתי אבל קמתי בבוקר (או בצהריים? מי
יודע..) בתוך הידיים שלו. הוא עדיין ישן.
נשארתי המיטה ערה לגמרי, בשקט.
הוא קם אחרי איזה חצי שעה ואני העמדתי פנים שהתעוררתי גם אני
רק עכשיו.
מהר הוא הוריד את הידיים ממני וירד למטה להכין משהו לשתות.
ירדתי למטה, עדיין עם הבגדים מאתמול ושכל השיער שלי פרוע כמו
תמיד שאני קמה בבוקר. חייכתי ואמרתי לו בוקר טוב. שתינו קפה
ולא דיברנו בכלל על אתמול.
הלכתי לשירותים אחר כך ונעלתי את הדלת, ישבתי על האסלה המכוסה
והתחלתי לבכות. אני לא בטוחה למה. חוסר וודאות כזה, נראה לי.
לא ידעתי מה אני רוצה ממני ומה אני רוצה מאורי, ובעצם ידעתי
טוב מאד ואסור היה לי לחשוב על זה.
ופתאום גם בכיתי על אמא ועל אבא ועל זה שאני לא יודעת איפה הם,
ועל העיר הריקה שלי ועל הבית שאולי לי אראה שוב ועל המקלט
המדכא שנלך אליו ועל חיים מתחת לאדמה ועל מוות ועל העולם.
בכיתי איזה 10 דקות נראה לי, אורי בטח חשב שטבעתי שם או משהו.
אחר כך שטפתי את הפנים והתסכלתי במראה.
הנה אני, שי, כמעט בי"ב, בנאדם קצת משוגע אבל מאד מיוחד. והכל
חייב להתסדר בסוף. אז הפסקתי לבכות. אני לא יודעת אם אני יפה
אבל בלי שום גאוותנות ויהירות אני מיוחדת. כולם מיוחדים, ואני
במיוחד.
ניגבתי את המיים שטיפטפו לי על הקצה של החולצה ויצאתי החוצה.
אורי בינתיים התלבש למעלה.
הלכנו אליי הביתה ולא דיברנו כל הדרך.
בבית שלי נשארנו רק איזה שעה ואכלנו שקית צ'יפס אחת שאמא ארזה
לי לרכבת ושמענו שוב מוזיקה מהבית של השכנה.
לא היה בכלל מה לעשות.
ישבתי על הספה הישנה והיחידה בכל הבית שלי ופתאום חשבתי כמה
שהוא גדול וענקי וריק בלי משפחה בתוכו.
אורי עמד באמצע החדר ותופף עם הרגליים על הפרקט. לא ידעתי מה
להגיד לו.
בסוף פשוט עליתי ולקחתי את הדברים וחזרנו אליו. אני סחבתי את
התיק שלי, והוא את המזוודה הגדולה.
בדרך אמרתי לו שאני לא רוצה לעזוב.
הוא אמר שגם הוא לא, ושבכייף הוא היה נשאר כאן אבל הוא יתגעגע
למשפחה שלו ושבכלל אי אפשר לשרוד במידה ויקרה מה שמתוכנן.
ידעתי שהוא צודק.
אצלו בבית עדיין היו רהיטים כי ההורים שלו שבאמת לא חסר להם
כסף אמרו שלמציאות חדשה לוקחים חפצים חדשים ואם אלוהים רוצה
עולם אחר צריך לעשות עולם אחר באמת מהקודם. וכך עשו והשאירו
הכל מאחור.
התישבתי על השיש הגבוה במטבח שלהם ואורי עמד מולי, בגובה
העיניים, אולי בפעם הראשונה בחיים שלי.
הוא שאל אותי מה נעשה עכשיו.
החולצה שלו נגעה בשיש, והוא היה ממש מולי, קרוב, בטוח, ומאד
הרסני. כבר סיכמנו שנה שעברה שביננו אין שום קשר פיזי אבל מה
לעשות. לא יכולתי בכלל להתאפק.
התקרבתי אליו עוד יותר, עד שיכולתי ממש להרגיש אותו נושם ופשוט
שתקתי. נראה לי שהוא קיבל את זה באותה דרך שקיבלתי אני והוא
הסתכל לי ישר בעיניים עם בטחון עצמי כמו של אנ'לא יודעת מה, עם
מבט של חצי סימן שאלה וחצי ציפצוף על הכל. גם על מה שסיכמנו
ביננו לפני הרבה מאד זמן.
ואז פשוט בלי לחשוב התנשקנו.
וכל היום היינו בבית שלו ועשינו אהבה כזו שלא עשיתי בחיים
שלי.
זו היתה משיכה עצומה, מלאה בפורקן שנדמה היה שהצטבר שנים,
ותאווה כזו של חוסר סיפוק ורצון לא מוגבל לעוד ועוד ועוד.
ושכבנו כל היום, ובפעם האחרונה ברעננה, מלאים באהבה ובגעגועים
לכל מה שידענו עד עכשיו, ואחד לשני.
זה היה מפחיד ולא מתוכנן ולא דיברנו על זה בכלל והכל היה מובן
כמו שלא הבנתי הרבה דברים בחיים המסובכים שלי, וזה פשוט היה
פתרון יצירתי ומעולה לכל מה שהרגשתי עד עכשיו.
בלילה, מצאנו את עצמנו על השטיח בחדר של ההורים שלו, סחוטים
לגמרי ומאושרים, ונרדמנו אוהבים, מצפים למחר- לפינוי, שהיינו
עכשיו מוכנים לו נפשית ופיזית כאחד.
בבוקר קמנו במקרה בזמן, וכמעט שאחרנו את הטרנספורט אבל הספקנו
להגיע בקושי לנקודת האיסוף.
היו איתנו עוד איזה 100 איש מכל קצוות העיר, האחרונים שנשארו
כאן ומי יודע מה עשו בלילה האחרון שלהם בבית שהכירו עד היום.
עלינו על הרכבת ואפילו ראיתי את השכנה שלי יושבת אפושהוא
בוכה.
התיישבנו בסוף האוטובוס ושתקנו.
הרכבת התחילה לזוז לאט לאט והבתים של רעננה התחילו לעבור על
ידי וכמעט שבכיתי, אבל לא.
וידעתי שאני עוזבת עכשיו, ואולי לתמיד, את כל המחשבות שלי
והזכרונות שלי והילדות שלי והכל, מאחור.
רציתי להתאבל על עולם שנלקח ממני היום, ממש בשעות האלה, ומשאיר
אותי עם מציאות של מוות וצפיפות מהולה בפחדים וחששות. וגם
רציתי לקוות לעתיד אחר עם בנאדם שחשוב לי יותר מהכל ושאיתו אני
יודעת שאני מסוגלת להתגבר על מכשולים של עולם זר וחדש ואיתו
אני כולם ואני עצמי ואני לפעמים גם יכולה להיות אף אחד.
ואורי אמר לי בלחש שאלוהים שומר עליי ועליו ועל שנינו ביחד ועל
כל האנשים בעולם ושאין לי מה לדאוג ונעבור את זה. ואז אמר לי
שהוא אוהב, ושזה לא חדש לי כי ידעתי תמיד, וזה לא משנה לו
פתאום מה יקרה הלאה עם הקשר הזה, כי הוא יודע שזה לא יהרוס הכל
כמו אז, אלא רק ישבור שיאים של שלווה ויחצה גבולות של אושר.
ורציתי להיות מאושרת ובאמת הייתי, אבל לא בשלמות. חסר לי
משהו.
אולי לא עשיתי כל מה שרציתי להספיק לעשות, ואולי לא שיניתי כמו
שקיוויתי לשנות, ואולי בעצם אני נוטשת את החלל הזה שיוותר לו
ריק ולבד ואולי אני לוקחת ממנו חלק ממני.
ולא אולי. באמת. באמת לקחתי.
והיה לי קשה.
לא יודעת למה.
בעצם אני כן יודעת.
קשה לעזוב את הבית ואת העולם, וקשה לעזוב את המציאות וקשה
לעזוב בכלל.
תמיד קשה לעזוב.
אבל הכי קשה זה לעזוב משהו ולהשאיר אותו חסר.