דיברנו שעות. אני ו"ההוא שיודע הכל". הוא באמת יודע הכל. הוא
נולד עם זה. "זה כמו מחלה סופנית חשוכת מרפא" הוא אומר. זה גזר
דין שאי אפשר לבטל, הוא פשוט יודע הכל על הכל.
כולנו טיפשים. אנחנו חושבים שבני האדם הם עליונים ומשכילים,
שיש לנו את כל התשובות, אבל בתכלס אנחנו משתמשים רק בכ10%-
מהמוח (או אולי עוד פחות ואנחנו לא יודעים, אנחנו חושבים
שאנחנו יודעים). כל זאת בזמן שפה, בבית הקפה הקטן והמג'וייף
הזה , במרכז מנהטן יושב "ההוא שיודע הכל" ובמקום ללמד אותנו
ולתת לנו את התשובות, הוא יושב ומתבונן באנשים. יש הטוענים
שהוא מתבונן באנשים בכדי ללמוד אותם (עוד הוכחה לטיפשות
האינסופית של בני האדם). הוא אינו מתבונן בכדי ללמוד, כי הוא
יודע. הוא יודע הכל.
הוא לא מתנשא, יחסית לאיש שיודע הכל, אבל הוא גם לא צנוע.

בעודנו משוחחים, אני ו"ההוא שיודע הכל", חלפה לא פעם במוחי
המחשבה: מעניין איך זה לדעת הכל. הייתי רוצה לנסות את זה פעם.
לא לתמיד. רק ליום או יומיים, שיהיו לי כל התשובות לכל השאלות,
ואחרי יומיים הן פשוט ייעלמו, ואני אהיה אני.

אם ידע הוא כוח, אז איך זה יכול להיות שהוא יושב כאן, האיש
הכחוש הזה, החיוור, המשועמם הזה? כאן? בבית הקפה הקטן
והמג'וייף הזה במנהטן? איך זה שהוא לא שולט בעולם?

משום מה, במקום לשאול אותו שאלות "חשובות" בנוגע לתיאוריות
מתמטיות, גיאומטריות ואסטרו-פיזיקליות, אני תקוע על שאלות כמו:
איך ההרגשה לדעת הכל? הראש שלך לא עמוס וכואב מכל המידע? בטח
יש לך נקודת מבט מעניינת על העולם כשאתה יודע הכל...לא היית
מעונין פעם לנסות להיכנס ליום אחד לראש של מישהו כמוני, כזה
שלא יודע הכל?

הוא מאד משעשע, "ההוא שיודע הכל". הוא תמיד עונה בסבלנות רבה
לשאלות שלי, מטומטמות עד כמה שיהיו. הוא עונה עליהן ברצינות
רבה, לוקח לו כמה דקות לחשוב ולגבש תשובה ואז עונה. תשובותיו
תמיד מנוסחות היטב ובעלות פאנץ'- ליין משעשע. הוא אוהב להשתמש
בציניות. הלוואי והייתי יכול לזרוק יפות כמו שלו. גם לשאלות
הטיפשיות ביותר.

הוא מזכיר לי חבר טוב ששירת איתי יחד בצבא. הכרתי אותו
בטירונות, והיינו יחד בחלק גדול מהשירות הצבאי. הוא היה חכם
ומצחיק. תמיד היו לו סיפורים טובים. אהבתי לעשות אתו שמירות.
לפעמים, אחרי השמירה שלי הייתי נשאר ער גם בשמירה שלו, רק כדי
להמשיך לשמוע אותו, רק עוד קצת. הוא היה בחור טוב כזה. מאלה
שכולם אוהבים (גם הבנות, כמובן). הוא נראה טוב, הוא ידע את זה,
אבל הוא היה בחור טוב- בחור של בחורה אחת, רגיש כזה. כולנו
הערצנו אותו. לא היה לו קל, אבל הוא תמיד סיים בהצטיינות.

הוא נהרג.

היו אלפי אנשים בהלוויה שלו. אחיו התמוטט ממש לידי.

ביום הזיכרון דיברו עליו בטלוויזיה. אמרו עליו את הדברים
ה"רגילים", את מה שאומרים על כולם: "הייתה לו שמחת חיים", "הוא
אהב לחיות"...
הוא באמת אהב לחיות, אבל כל מה שיכלתי לחשוב באותו הרגע היה:
איך הם מעיזים? איך הם מעיזים להגיד עליו את אותם הדברים
שאומרים על כולם? הוא לא היה כולם! הוא היה משהו מיוחד.

פתאום עלה במוחי רעיון! הנה אני יושב מול "ההוא שיודע הכל",
אולי אשאל אותו למה אנשים מתים... בעודי מתפעל מעצמי ותופח על
שכמי חשבתי לעצמי: "איזה רעיון גדול, גבר! שיחקת אותה! גאוני!
נו...שאל כבר. אתה הרי מת לדעת..." אז קפצה עלי המחשבה: "רגע,
אני בטוח שאני רוצה לדעת?"

התחרטתי. אני לא רוצה לדעת הכל. אפילו לא ליום או יומיים.
להפך, אני רוצה להיות אפילו יותר מטומטם ממה שאני. איך אומרים?
"אין שכל אין דאגות".

מאז אותו יום בבית הקפה אני הולך לשם כל יום ופוגש אותו. הוא
תמיד שם, "ההוא שיודע הכל". אני אוהב לדבר אתו, אבל אני אף פעם
לא שואל אותו דברים שאנשים שלא יודעים הכל לא יודעים. אני חושב
שזה מוצא חן בעיניו, שהשיחות שלנו שטחיות בשבילו, זה מרענן.
היום, כשאני מסתכל לאחור על אותו יום אני מודה שאני מסוקרן
לדעת מה היה קורה אם הייתי שואל אותו, אבל מזל שלא שאלתי.

אני חושב שאנחנו יודעים יותר מדי. הלוואי שהיה אפשר להתחיל את
העולם מחדש. הלוואי שהילדים בעולם החדש שיתחיל לא יפתחו את יצר
הסקרנות. יצר הסקרנות הוא אחד האויבים המסוכנים של האנושות.
בינתיים העולם לא נכחד ואני חי- ומה לעשות, אני יודע מה שאני
יודע...לא הרבה, אבל יותר מדי. חבל. אבל מה...אני כבר לא סקרן,
לפחות זה. אתמול נסעתי הביתה בשעה עמוסת פקקים וכמובן שהייתה
תאונה. שני נהגים סקרנים, שנסעו בנתיב ההפוך לכיוון התאונה,
היו עסוקים כל כך בלדחוף את האף השמן שלהם כדי לראות את תוצאות
התאונה עד שנכנסו אחד בשני ופונו על ידי אנשי "מגן דויד אדום"
שנקראו לתאונה הקודמת. ואני? אני אפילו לא העליתי בדעתי לשאול
מישהו מה קרה...