שני 11:10  05.11.01

יש לי מחרוזת עם שלושה תליונים. לפני שאני מעיפה אותה ממני,
אספר לך מהי המחרוזת.
יש לי מחרוזת המורכבת מחוט בלתי נראה. חוט שקוף ועליו תלויים
שלושה גושי אנרגיה.
גוש אחד של אנרגיה זו אימא, גוש אחר זה דויד וגוש נוסף זה
אברהם. יחי השילוש הקדוש!
חוט השני שעובר ביניהם, המשותף להם, הוא: חוסר התמודדות עם
הרגשות.

ובכן אני שוזרת את שלושת הגושים על חוט שני שקוף, קושרת את
הקצוות, מסובבת אותה סביב ידי, מסובבת, מסובבת, היא צוברת
תנופה, ואני מסובבת ממשיכה ומסובבת את השרשרת הזו, כמו
צנטרפוגה ואז...
אז אני בכל כוחי מעיפה אותה מידי - אל הים.
"אל הים הרחוק עוד מחר... ואמר הקברניט אין דבר, אין דבר, עוד
מחר תישאני ספינה אל הים... הגדול, עוד מחר. אל הים..."

אני רואה את השרשרת עפה, עפה, למעלה, למעלה, רחוק, רחוק, לכל
אורך האופק. את רואה אותה? היא עפה ממני אל אופק הים. היא כל
כך רחוקה עד כי אינני מצליחה לראות את נפילתה למים.
קרני השמש המוחזרות אלי מתוך המים, מסנוורות את ראייתי. אני
יכולה לראות משהו מנצנץ שם באופק, מעבר לים.
תראי איזה תמונה יפה. השרשרת נוצצת מקרני האור, הים, קרני האור
מרצדים בו. השרשרת היא כמו חרוזי קריסטל שקופים, האור המוחזר
מהם כה יפה, עד כי אני מתפתה לקרוא לה חזרה.
זו האשליה, זה הבלון הנפוח, זה הקלידסקופ הנוצץ בשלל צבעים,
הקורא לאותם אנשים שחסר להם חוט שידרה, מתפתים לכל הנוצץ, לכל
המתוק.
וכבר נאמר כי לא כל הנוצץ זהב הוא, אבל התמונה בכל זאת יפה.
שוב אשרטט אותה.

אני עומדת לחוף הים הכחול. הגלים הקטנים מתנפצים קלות לקו
החוף, מתערבלים לקצף לבן לאורך הקו.
קרני השמש נשברים אל הכחול-הכחול הזה, יוצרים נתיב של אור.
בידי אני אוחזת בשרשרת אשליות, יפה נוצצת, צבעונית. צהוב, צהוב
זהב, שקוף, קרני האור המוחזרות משחקות בגווני הקשת של המחרוזת.

השרשרת תלויה לה על אצבעותיי. האצבעות משחקות להן בחרוזים,
שוקלות את השרשרת, כאילו בודקות אותה, מרגישות אותה רגע לפני
פרידה, ממאנות להיפרד, מחזיקות, שוקלות, מרגישות, חשות, בודקות
חרוז, חרוז, האם עודו שם. מה הוא אוצר בתוכו.
ואז בהינף יד השרשרת מסתחררת לה סביב היד. פעם היא בפרק היד,
פעם היא סביב האצבעות. סתחררת כך במחול שדים אחרון.  
הניצוצות נזרקים לכל עבר. אדם כי יראה, ויתהה בלבבו על קלות
הראש ביחס לשרשרת. היא זוהרת על פרק ידי, היא זוהרת בכף ידי
הקמוצה, היא זוהרת סביב אגרופי. כל כף ידי הקמוצה נראית כמו
הילה בשלל צבעים.
ואז ברגע אחרון של אומץ, השרשרת עפה באוויר, תופסת תאוצה מכוח
הצנטרפוגה,  והרי היא באוויר. הרי את רואה חפץ מנצנץ, קורא לך
לשוב. הוא באוויר עף, עף, רחוק רחוק מעבר לים והנה הוא הולך
וקטן, הולך וקטן. עד שנעלם אי שם באופק.
ואני עומדת לחוף הים הכחול עיני עוקבות אחרי אותה שרשרת. עיני
כלות, מתאמצות לראות עוד ועוד מאותו ברק נוצץ, מאותה אשליה
צבעונית.
שלום לך אשליה, שלום לך עצבות.
נשימה ארוכה.

"יש מקום הרחק, הרחק...
יש מקום אותו אני אוהב.
הבית שם ליד הים..."
שיר של יהורם גאון מקזבלן - מתאים לתמונה.

זהו.
נשימה ארוכה.
מיותמת מאלוהים,
מיותמת מאשליות,
אני פנויה להצעות.
פנויה להובלה.
פנויה, פשוט פנויה. החללים מחכים להתמלא במשהו טוב. "יש
מקום... אותו אני... א-ו-ה-ב."

הדמעות עולות. אני מתגעגעת לאותו מקום אוהב, לאותו בית חם.
אני יודעת, הוא בתוך ליבי, אבל אני צריכה לברוא אותו כל פעם
מחדש. כל רגע ורגע שבאים בתורם, אני צריכה לבנות מחדש את הבית
הזה, כל רגע יש בו בחירה מחדש.  
ובחרתי בחיים.

שעה 22:40

כל היום ליוותה אותי תמונת השרשרת היפה הזו, היא עדיין לא צללה
לה למעמקי הים. היא עדיין באוויר שם, רחוק. אני עדיין רואה
אותה, היא כל כך יפה, נוצצת. נוצצת בשלל צבעים, אשליה מתוקה.
כמו שהיו כל הרומנים עם אימא ודויד ואברהם, הצורך המתוק הזה
להיות שייכת אל אחד מהם. והאשליה המתוקה שהנה, עוד מעט ואתאחד
עם זה או זו. הרגע מעולם לא הגיע.
ממש כך שרשרת זו, שרשרת חרוזים, אשליה של יופי ונצנוץ.  
"נפל העפיפון לים, כחול אדום ירוק." - שיר של ריקה זראי.  
מעניין, רק עכשיו אני שמה לב לקשר בין השיר לתמונה, שניהם
צריכים ליפול לים.