היי... האמת היא שרק רציתי להגיד שלום. אני יודעת שלא דיברנו
המון זמן, ושזה גם דיי באשמתי, ואולי זה אפילו לא ממש במקום
שאני שולחת לך את האי מייל הזה, אבל פשוט היה לי חשוב שתדע.
אני עוד יותר מצטערת אני שולחת לך את הרגשות שלי על פני הרשת.
לו הייתי יודעת מהי כתובתך, הייתי באה בעצמי, אבל אני לא
יודעת, מאז נעלמת, בלילה ההוא, הכל השתנה... אוף. יש לי כל כך
הרבה מה לומר לך, אבל לא יוצא לי, אם הייתי עומדת מולך עכשיו
ודאי היית מלטף אותי ומסתכל לי בעיניים והכל היה פשוט נשפך
ונמהל בדמעות של שנינו, אבל המצב עגום, אני לא יודעת איפה אתה,
או מה קורה איתך בכלל, וזה מעיק עליי... אתה בטח חושב עכשיו,
"איפה היית שלוש שנים?" אני יודעת. הייתי בהודו. יצאתי לחפש את
עצמי, עם רונן, ההוא ששירת איתך בשייטת והצלת ממות, זוכר? גם
הוא חיפש. לא בדיוק מה שאני חיפשתי... בכל אופן, חזרתי עכשיו,
לפה, לחור המגעיל והמנוכר הזה, וחיפשתי אותך, אבל לא מצאתי.
הלכתי לבית של ההורים, אבל סיפרו לי שמכרו אותו, לפני שלוש
שנים, אחרי האסון הנורא... הכל בסדר? ורציתי גם להגיד שאני
מצטערת, מצטערת שעזבתי אותך ככה באמצע החיים, דווקא כשכל כך
רציתי להיות איתך, מצטערת שלא הערכתי את מה שהיה בינינו,
מצטערת שלא רצתי אחריך בלילה ההוא... שבבוקרו כבר הייתי בדרך
להודו. אבל זה כנראה מגיע לי, אם וויתרתי עליך, אהבת חיי,
לטובת תענוגות שטחיים... כי לא רצית לאכול עגבניות, כמוני, בלי
סוף, כי לא אהבת להסתובב איתי בקניונים, כי היית כל כך אוהב,
שזה הפחיד אותי, זה היה חדש לי... לא יודעת למה. כי אני טיפשה.
אני מבינה עכשיו, שלא יכולת להיות איתי כל הזמן, אין מה לעשות,
צבא זה חרא. איך לא הערכתי את הסופי שבוע היקרים שלך שהיית
מקדיש לי, רק לי, לגמרי, כמו מטומטמת עזבתי אותך.באמת שמגיע לי
עונש.אבל אתה, כמו שאני מכירה אותך, בטח חי עכשיו כמו מלך,
(מגיע לך, אתה הרי מלאך, ומלאכים חיים בגן עדן)... עם מישהי
שבאמת מעריכה אותך ואוהבת אותך, אני גם יודעת שלא הצטערת יותר
מידיי זמן עליי, אולי אפילו בכלל לא, הרי אתה טוב מידיי
בשבילי... זהו רק רציתי שתדע. יעל.


או... יעל יקירתי...
את צודקת, את באמת טיפשה, טיפשה אם באמת יש לך ספקות על
ההתאבלות שלי עליך... אין לך אלפית מושג ממה שעברתי, גיהנום.
במשך ימים שלמים רציתי רק לשמוע את קולך, להסתכל לך בעיניים,
בדיוק כמו פעם... ללטף את שיערך, ושהדמעות שלך ימהלו בשלי...
שנעשה אהבה כמו מטורפים, כאילו אין מחר...
אבל את, אפילו לא טרחת לרוץ אחרי כשרצתי אל עבר הכביש החשוך,
אח"כ ראיתי שנכנסת מייד למכונית, "סייט איביזה" לבנה, המכונית
של רונן... יש להם הכל כאן למעלה, מדהים פה, אפילו מקבלים לפה
אי מיילים... בעצם, חבל שמקבלים לפה אי מיילים, ככה אני יכול
לקרוא את המכתב במטומטם הזה ששלחת לי, באמת נחמד שנזכרת לכתוב
לי, אחרי שנהנית שלוש שנים בהודו עם רונן, ועכשיו משעמם לך...
הייתי צריך לתת לו למות. תני לי להגיד לך יעלי שלי, נזכרת טיפה
מאוחר מידיי... רק שתדעי, לא הפסקתי לחשוב עליך לרגע, אפילו
כשהמשאית ההיא, בלילה שרצתי לכביש ואת רצת לרונן, להודו, פגעה
בי במהירות של מאה קמ"ש לפחות... ואת יודעת מה הכי מצחיק,
יעלי? זאת הייתה משאית שהובילה עגבניות, כשהמשאית פגעה בי, היא
סטתה, החליקה, ופנתה, ואת יודעת מה קרה? מאתיים אלף עגבניות
טריות ואדומות התפזרו ונמעכו על הכביש. אז בא אמבולנס,
והחובשים, בזמן שדיממתי למוות, התעסקו עם רסק העגבניות, במטרה
למצוא שם משהו שיעיד שזה הייתי פעם אני... רק מלמעלה בקלטת,
ראיתי כשהם הבינו שאני בכלל בצד השני של המשאית, וניסו להחיות
אותי. מישהו ניחם אותי פה, הוא אמר שזה פשוט בגלל שהיה ממש
חשוך...
ובכלל, למה רצתי לכביש בחושך? למה? כדי להביא את טבעת הנישואין
שהחבאתי מעבר לכביש בבוקר, וכשאחר כך כשנתחרמן בשיחים, אני
אוכל להפתיע אותך בצורה הכי יפה שאפשר. רציתי שתראי, שתדעי,
בתקווה שזה יציל את המצב... אבל זה סתם שטויות במיץ עגבניות...

אז מה, יעלי שלי, לא כל כך מלאך אם אני חי עכשיו בגיהנום...
גיהנום של לחיות בלעדיך... או בעצם, למות. כל כך מגעיל פה,
באמת.  זוועה... את יודעת מה? את היית אוהבת את המקום הזה, הוא
בדיוק בשבילך, האוכל, מגעיל, כל היום אותו דבר, בדיוק מה שאת
אוהבת. עגבניות. הכל מיץ עגבניות.