היום בבוקר ניגשתי לאמא ואמרתי לה שאני רוצה להיות מגשימת
חלומות. סיפרתי לה שחלמתי בלילה שאני מגשימה את החלום הכי גדול
שלי והרגשתי הכי טוב בעולם. אמא אמרה לי "חלומות נועדו כדיי
לחלום אותם, לא כדי שיגשימו אותם." וחייכה את החיוך המנוסה שלה
שמהול בטיפה של עצב. אני תמיד מקשיבה לאמא" כשהיא אומרת לאכול
את כל האפונה, ולהכין שיעורים, ולסדר את החדר. חשבתי שאולי גם
הפעם היא צודקת. אמא תמיד צודקת. אבל.. לא יודעת. משהו לא היה
נראה לי לגמרי בסדר באימרה הזו שלה. להיות מגשימת חלומות זה
אחלה מקצוע, מרוויחים המון, אפשר ממש להתאשר מזה!! אולי, אני
אנסה, ואם אני לא אצליח אני ארד מזה.. בלילה חלמתי שאני עפה,
מעל כל הבתים ברחוב. בסביבות חמש בבוקר, התעוררתי. הייתי חייבת
לנסות. הלכתי למרפסת, ועמדתי על קצה המעקה. עצמתי את העיניים,
ולאט לאט, הפסקתי להרגיש את קור המעקה מתחת לכפות הרגליים
היחפות שלי. בבוקר, רצתי לאמא בצעקות: "אמא! אמא! אני מגשימת
חלומות אמיתית!!! אמא הושיבה אותי בחיקה ואמא לי: "דנהל'ה, אם
חלומות נועדו כדיי שיגשימו אותם, רוב האנשים היו נורא נורא
מאושרים עכשיו. כשאני הייתי קטנה, היה לי חלום. חלמתי שאני
עפה, ונורא נורא רציתי לעוף. טיפסתי לגג שלנו דרך עליית הגג,
ועמדתי עליו, הייתי רגע לפני, והרגליים שלי כבר היו חצי
באוויר, כשאמא שלי, שבאה במזל כדיי לתלות כביסה, הורידה אותי
משם בצעקות. תארי לך מה היה קורה אם היא לא הייתה מגיעה,
דנהל'ה.. מאז אני רק חולמת..." בדרך לבי"ס חשבתי על מה שאמא
אמרה, תיארתי לעצמי מה היה קורה אם סבתא לא הייתה מגיעה, אמא
הייתה עפה. ואמא מפחדת ממה שהיה קורה אילו הייתה עפה, היא
הייתה מבינה איזה כוח עצום יש לה.. מזה היא מפחדת. אז היא
מסרבת להאמין. זה הרי לא נכון, כל אחד יכול לעוף, אם הוא רק לא
יחשוב שהוא לא יכול! הנה, עובדה, אבל לך תסביר להם שבחמש לפנות
בוקר, כשכולם היו בחלום העשירי שלהם, אני ריחפתי לי בשלווה מעל
השווארמה של ניסים וראיתי את הילדים של דורה ואמנון עושים
גרפיטי על החומה שממול. בבי"ס סיפרתי לנגה שאני מגשימת חלומות.
נגה אמרה שזה שטויות במיץ עגבניות, ושאם אני באמת מגשימת
חלומות אמיתית, שאני אעשה ששוב יהיו לה שני הורים במשרה מלאה.
ובאמת שניסיתי, אבל לא הצלחתי... נוגה לא מדברת איתי. נראה לי
שהיא עשתה עליי חרם, כי גם יעל וליהי לא מדברות איתי..והיום,
באמצע השיעור האחרון, עידו צעק שאני משוגעת ועשה כל מיני
תנועות עם הידיים...לא הגבתי בכלל, רק בבית, בחדר, כשאמא מלטפת
לי את השיער, הרשיתי לעצמי להוציא הכל החוצה ולבכות כמו שלא
בכיתי מאז שאוגי האוגר שלי מת. אמא רק אמרה: "את רואה דנהל'ה?
חלומות נועדו כדיי לחלום אותם, לא כדיי להגשים אותם. קמתי
וניגבתי את העיניים. "היא צודקת" חשבתי לעצמי.אין כזה דבר
"להגשים חלומות" בלילה כשעפתי, זה בטח היה סתם חלום מטופש.
הבטחתי לעצמי שלעולם לא אנסה להגשים יותר אף חלום.

גדלתי ונהייתי בדיוק כמו שאמא חלמה. ילדה מוצלחת שמקבלת ציונים
טובים וכולם אוהבים אותה. אחרי היום הורים אמא אמרה לי
"דנהל'ה, ממש הגשמת לי חלום!" הייתי נורא מאושרת שהצלחתי
להגשים חלום לאמא. חבל שזה לא קורה יותר. ואז נזכרתי בחלום
שהיה לי כשהייתי ילדה קטנה, להיות מגשימת חלומות. זה העלה לי
חיוך בלב. החלטתי לצאת החוצה לטייל, לשאוף קצת אוויר. הסתכלתי
על הגן הציבורי השומם, וחשבתי איזה מסכן הוא, נורא בודד. הלכתי
לכיוונו. פתאום, הבחנתי מבין עצי האזדרכת המסועפים, בילד יושב
על ספסל. מהחזות שלו היה אפשר לומר שהוא נראה מוזר במידה
מסויימת.. לא רגיל שכזה. התקרבתי איליו והסתכלתי לו בעיניים.
הוא חייך. הוא הביט בי במבט הכי קסום שאי פעם ראיתי, והיה לו
מין ניצוץ כזה של ברק אינסופי בעיניים. "מה.. מה אתה עושה?"
שאלתי בהיסוס. "אני?" הוא לא התבלבל לרגע, הוא גם לא נראה
מופתע, כאילו זה מובן מאיליו שילדה אחת, שהוא בכלל לא מכיר,
תבוא איליו באמצע החיים ותשאל אותו מה הוא עושה. "אני עושה
כלום..." לא הבנתי.. "אתה לא עושה כלום?" "לא! לא!" הוא מיהר
לתקן אותי. "אני עושה כלום..." ואז הוא הסיט את מבטו מנקודה לא
ברורה, הביט בי בעיניים מלאות תקווה, ושאל: "רוצה לעזור לי
להגשים חלום?" התיישבתי לידו. ומאז, היינו נפגשים כל יום,
בספסל בפארק, ועושים כלום.


אמא שלי נהייתה דיילת מחליפה, יוצא לה לטוס כל כמה שבועות. אמא
של נגה הכירה מישהו בחוג לברידג' מתקדמים והתחתנה איתו.
העירייה בטעות הרסה להם את התשתיות של הבית בבניה של הכביש
החדש, אז הם משלמים להם פיצויים נכבדים, ככה שההורים של נגה
עובדים במשרות חלקיות מה שמאפשר להם להיות הורים במשרה מלאה.
החלום של הילד מהספסל היה להיות מאושר, והוא היה צריך מישהו
שישאר איתו ויעזור לו בזה. אנחנו עדיין עושים כלום ביחד.

ואני?
אני מגשימת חלומות אמיתית...