כשהייתי קטנה ומשהו היה מעציב אותי, או מכעיס אותי, הייתי מכבה
את הראש ע"י לחיצה קטנה על האף. ככה, כל פעם שהחיים לא נראו לי
בגוון הנכון של הוורוד, הייתי מכבה את הראש. נותנת לו לנוח
ומפעילה אותו שוב כשמתחשק. היום אני כבר לא יכולה לכבות את
הראש, כנראה שהתקלקל לי האף. או שהחיבורים בינו לבין הראש
נשחקו משימוש יתר. לא יודעת... חבל.... למשל אתמול, כשאמרת לי
שזה לא זה, ושזה לא אתה, זו אני, רציתי לכבות את הראש, הרגשתי
שאם אני לא אעשה לו shut down באותו רגע, הוא יישרף. לחצתי על
האף שוב ושוב, אבל הוא לא עבד. נראה לי ששברתי אותו בטעות. אף
פעם לא הבינו למה האף שלי תמיד אדמדם קצת. הם לא הבינו למה אני
לוחצת על האף. כשהייתי תינוקת, כולם חשבו שזה נורא חמוד, אבל
כשגדלתי שלחו אותי לבדוק את זה. נראה לי שהם עלו על זה כבר אז
שיש לי איזה קצר במגעים או משהו, ובאמת שניסו לתקן, אבל זה לא
עבד... זה רק החמיר. היום אני לא יכולה לכבות את הראש, הגעתי
למסקנה שאני מקולקלת, אז החלטתי שדי, כל דבר מתבלה, ויש
מכשירים שפשוט מגיע הזמן להיפטר מהם כי הם כבר חסרי תועלת
לגמרי. לא יכולתי לכבות את הראש, אז הוצאתי את הגוף מהחשמל.
לתמיד.