פיית האושר עוברת בלילה בין כל נשמות העיר, משייטת בחלל, מברכת
את כל הישנים מבלי להעיר. מגיעה לארמונה של הנסיכה הטרודה.
מביטה בה, נעצרת, וממשיכה בדרכה. היא לא תשמח את אותה הנסיכה,
שלבושה היא בכתונת לבנה הדוקה וכלואה בתוך טירה אפורה,
שמרופדים קירותיה לשם הגנתה. מוקפת שומרים, דרוכים עם נשקם
ובכל שעה עגולה, נותנים לנסיכה עוד מנה מהחומר שישמור על טוהר
נפשה. היא לא נרדמת, רק תוהה, מהרהרת. הנסיך לא יגיע בגלל
השומרים, ואותו לא תוכל לחבק, בגלל המדים הלבנים...

בכל לילה, עוברת פיית האושר, בין כל נשמות העיר, מברכת רק את
מי שישן, כמובן מבלי להעיר. מגיעה לארמונה של הנסיכה הטרודה,
עצובה, מצטערת, ממשיכה בדרכה. היא יכולה לברך רק את מי שישן,
אך הנסיכה איננה נרדמת. רק צורחת, בוכה, עד שהיא משתתקת, אך
עינייה לא נעצמות...
והפייה, עם כל כאבה, את אבק האושר, על הנסיכה הטרודה לא
מפזרת...