יום שני 9.10 בבוקר 4/12/00

עכשיו, אני נושמת, מרגישה את האוויר חודר דרך הנחיריים, לראות.
האוויר עוטף את גופי. מלטף בקרירותו. והיובש מייבש בייבשותו.
השמש מבעד לחלון, מלטפת את קירות הבתים. האורן הגדול הנשקף
ממול גם כן משתזף בשמש. נהנה מהאוויר ומליטוף השמש. הרוח מניעה
את ענפיו קלות. גווניו בכל צבעי הירוק.
הירוק משחק לו בגוונים שונים. פעם כהה, פעם בהיר. יוצר גבעות
ועמקים בעץ.
מידי פעם נשמעים רעשים. דלת נפתחת ונסגרת. זהבה מדברת בקול
גדול. מלמולים אחרים נשמעים. רחש של אנשים.
בחוץ, הסמטה דוממת. אין איש ברחוב. המכוניות חונות דוממות.
כביסה מיטלטלת לה על החבל. ועץ אחר משחק לו בצבעים של צהוב
וירוק בהיר, עומד מול האורן הגדול ומתגרה בו בענפיו הערומים.
שולח זרועות לאורן כאילו רוצה לגעת בו. אך האורן עומד לו
בשחצנותו, משים עצמו לא מבחין בזרועות הפשוטות לעזרה.
העץ הזהוב, שענפיו כמעט כולם ערומים, מתחנן, מניע זרועותיו,
כמו משה מהר נבו
"ויראהו מנגד, אך אליו לא יגיע".  אך בל נדאג לו לעץ זה. כנפיו
פרושות, ואת אושרו מוצא בכיוון אחר. הוא מיתמר עד גג הבית. ושם
עולזים ענפיו המעולעלים בזהוב וירוק.  נראה כי הוא מזמין את
האורן לריקוד בשניים.
אך האורן, מלא בירקותו, מלא וגדול, אינו שש לריקוד בשניים. טוב
לו עם עצמו. עם משחק הצבעים בענפיו הוא. נעים לו בריקוד
סוליסטי. ואכן, הוא מלא הדרת כבוד. גזעו הוא מבצרו, עליו ירום
הודו. גזעו אינו עבה, יש לו שלושה, ויד אדם אכן, תוכל להקיפו.
הצל המוטל ממנו, יכול להכיל בקרבו קבוצת אנשים גדולה ולתת לה
מחסה טוב מפני הגשם. לעומתו העץ השני, קליל, אין לו צל ואין לו
עומק. הוא כולו משחק וחוסר דאגה. כולו קלילות פשטות הליכות
מטעה. חסר דאגה. לא אכפת לו מהסובב, ואם אדם יבוא בצילו, לא
יכסה עליו.
שניהם מקובעים במקומם. זר לא יניעם. אדמה תפסת, לא תחזירנה. זה
אומר שלי, גם זה אומר שלי. אך מלחמה אין ביניהם. כל אחד יודע
ומודע לקיומו הוא ולקיום האחר. ויש דו-קיום ביניהם. למרות
הניגודים, הם מסתדרים יפה ביחד.
האחד קליל, והשני כבד.
האחד נושא באחריות השני חסר דאגה.
אחד ביתו הוא מבצרו, השני, ביתו הוא אוהל מטולא, אין לו פנאי
למבצר.
האחד מנגן בבסון עמוק, השני מנגן בפיקולו.
כך חיים שניהם באושר ובעושר, ורק עין חדה תבחין בדו שיח הנרקם
בין ענפי האור הזורם ביניהם.