יוני 2002

"זה מסוכן, לא בא בחשבון!" הזדעקה אימא.
"זה לא קצת יקר, העסק הזה?" פקפק אבא.
"את בטוחה שאת אחותי? " שאלה אחותי. "אם לטורקיה, למה לא לאיזה
מלון טוב, בריכה... אני לא מבינה אותך".
אז הסברתי להם באריכות, שרפטינג זה חלום רטוב ממזמן, שפגשתי את
חברי הקבוצה ומדובר בגוף מקצועי ומאורגן, שבתשלומים זה לא כל
כך נורא, שקיבלתי רק שבוע חופש מהעבודה, שאני כבר בת שלושים
ושזה תחליף מקוצר לטיול התרמילאים שלא עשיתי... הרגעתי את אימא
שאני יודעת לשחות, שאלתי מאחותי מעיל פליס מעוצב, וביקשתי מאבא
טרמפ לשדה התעופה.

מוקדם בבוקר.
מאבטח מנומנם העיף מבט זועף בתרמיל שלי. החזרתי לו זווית חיוך
כמו ילדה קטנה גאה, שנוסעת בפעם הראשונה לחו"ל. תקנא!
בבטן תחושת התרגשות, וגעגוע, כמו פעם, לבקרים המוקדמים של
הטיולים השנתיים.
חופש.
החבורה התאספה לאיטה. באוויר מתח דק. עשרים פרצופים חדשים,
שהצניעו ביישנות בסיסית בבדיחות "עדר" של קבוצה בהתגבשות.
הצעירה שבינינו בת שמונה עשרה, המבוגר כבר חצה את מחצית
השישים. הם לא נראו לי הרפתקנים כל כך. הרי "משלחת רפטינג אינה
טיול לאירופה הקלאסית", ציינו בפנינו בפגישת ההיכרות. עוד לא
ידענו מה מחכה לנו.
לבי ניתר כשגלגלי המטוס עזבו את הקרקע.

"לדולומוש", קרא איתי המדריך, ועלה לאוטובוס המיושן, שגגו כרע
תחת הציוד הקשור בחבלים, ורובו עמוס תיקים וארגזים.
הצטופפנו בכמה מקומות פנויים, וקרטענו לעבר הרי הקצ'קר.
אין סיכוי, חשבתי, הדולומוש הזה לא יסחב בעליות. טעיתי.
טולטלנו ארוכות, עולים ויורדים בדרכי עפר צרות. סביב הרים
ועצים. מעבר לחלון המאובק קלטתי מדי פעם נצנוץ מים במרחק.
כשעצרנו להקים את המאהל, כבר ירד החושך. באוויר המולת צפרדעים.
שירת המדורה השתתקה לאיטה.
מרחוק, עלה רחש מים בלתי פוסק: הנהר.

הצ'ורו קידם את פנינו בבוקר, רחב וחלק ואפור.
"תנו כבוד", אמר איתי. "לא בכל מקום הוא יהיה כזה שקט..." אמר
והביט בנהר בעיניים מצומצמות.
במים, תרגלנו נפילות מהסירה והצלות. חליפת ההצלה לחצה לי.
הקסדה גם. המים כל כך קרים, שקשה לנשום.
הנהר הוביל אותנו לאיטו, בין ההרים הקרחים וגדותיו הירוקות,
לעבר כפר איספיר. מימיו, כמו טומנים סוד, אוחזים בסירה
ומובילים אותנו קדימה, ללא מעצור.
ובמורד הזרם, במסלול שהחל מתפתל, מימיו האפורים הלבינו.

הזרם החל להתגבר במהירות. הסירה עלתה וירדה, הגלים הגביהו.
החיוכים והמבטים סביב גוועו. כל העיניים פנו קדימה.
"תהיו מוכנים" הודיע איתי, "כבר אחרי הסיבוב: המדרגות של
איספיר".
אגרפתי את המשוט. בבטן, קשר של ציפייה מתוחה.
רעש המים גבר.
"עכשיו! כולם- קדימה חזק!" איתי צעק, ונכנסנו לסיבוב במהירות
עצומה, המים התנפצו עלינו במלוא עוצמתם, ונשטפנו אל מחוץ
לסירה...
לא הספקתי לחשוב. גל לבן של מים קרים בכוח עצום, סחף אותי
בגלגול לעומק, אבל חליפת ההצלה שלי העיפה אותי מעלה, ומישהו
תפס בכתפי והעלה אותי לסירה. "כולם כאן?" נשמעה קריאה, "תחזיקו
חזק, לא נגמר..."
הסירה נסחפה לסיבוב נוסף בנטייה מסוכנת, וקיר הסלע שהופיע
בסופו רק עזר לה להתהפך סופית.
תחתית הסירה חבטה בראשי. המים עטפו אותי ברעש מחריש אוזניים,
בלעו וזרקו אותי... הרגשתי איך כל האוויר עוזב את ריאותיי. ידי
ניסו לאחוז במשוט שנשמט. למעלה, תעלי כבר למעלה! הראש שלי צרח,
תצאי מפה!  "רגעתעצרואנירקצריכהלנשוםשניה" ניסיתי לצעוק,
לנשום, בלעתי מים והשתנקתי. המים המשיכו לגלגל אותי מתחת
לסירה, ידי דחפו כלפי מעלה. אוויר, אין לי אוויר!
ופתאום ראשי מחוץ למים. "תפסי ת'משווווטטט!!!" איתי צעק אלי
מהסירה ההפוכה, וראיתי אותו עומד על קצה, מושיט לי משוט הפוך.
אבל ידי נסגרו על ריק, והסירה התרחקה בזרם החזק. קיר הסלע
התקרב אלי במהירות מפחידה, מה לעשות עכשיו?
משהו נחבט בפרצופי. חבל! אחזתי בו בשארית כוחותיי, ונגררתי אל
הסירה.
"המשוט..."  חרחרתי, "איבדתי את המשוט..." "עזבי את זה עכשיו",
רוני, שותף רטוב לסירה אחרת, משך אותי בחוזקה לתוכה. התיישבתי,
משתעלת ורועדת, ובאוזני, בתוך כל הרעש מסביב, זיהיתי צליל אחר
חזק ומהיר, הנשימות שלי.

חנינו במטע ירוק ושקט. אומדן נזקים: רטובים עד העצם, המומים
וחבולים קצת, אבל בריאים ושלמים. רוני איבד סנדל. לא רע, יחסית
ליום הרפטינג הראשון.
במדורה שהוכנה מיד, כבר נשברו כל המחיצות, הבדיחות והסיפורים
השכיחו את הלם הטבילה הראשונה.
אבל אחר כך, בכל פעם שעצמתי עיניים ראיתי את המים המתערבלים,
וגרוני נחנק.
וברקע, הצ'ורו המשיך לזרום, לא עצר לרגע.

בבוקר התעוררתי עם כאב בטן, לחץ.
כמה זמן עוד נשאר לסוף הטיול הזה?
קפה חזק, הרבה שוקולד למריחה על הלחם, ואנחנו שוב על הסירות.
משוטים אחוזים חזק באגרופים, התחלנו לחתור שנית, במים שהתקצפו
בהדרגה ככל שהמשכנו בנהר. "לשמור על הצד", קרא איתי, ואנחנו
זינקנו לפקודתו. "בור גדול מלפנים!" שוב נכנענו למים הגועשים.
הקור הלם בגופי רטוב ודוקר. הרגל נחבטה בעוצמה בסלע. קיללתי
ודחפתי את עצמי חזרה לסירה, נחושה לא ליפול שוב.
הנהר המשיך בזרימתו העצומה קדימה. התחלנו לשיר, המצב רוח
השתפר. ולא יודעת איך, אבל גילינו את השיטה, להיצמד אחד לשני,
להחזיק בכל הכוח, ולא להתהפך. הגלים גבוהים, רסיסי מים גדולים
מתרסקים אל הפנים והתחושה עילאית.
לצדי הנהר, עצי דובדבן ותאנים. מעליהם הרים קרחים, פסגותיהן
עטורות שלוגיות, גן עדן.

בסוף היום, חנינו למרגלות כפר אושנק. ברקים הבליחו בשמיים
שהתקדרו.
כאב חד עבר בי. לא יכולתי לכופף את הברך. דידיתי הצידה וניסיתי
להישען על מדרגות האוטובוס.
"למה התרחקת מכולם?" איתי בא לבדוק מה קרה.
"הברך שלי הורגת אותי, אני ממש לא יכולה להזיז את הרגל".
ידו נחה לרגע על כתפי. "חטפת היום מכה רצינית במים, ברור".
"אבל מה יהיה אם לא אצליח לעלות לסירה? מה יהיה עם המשך
הטיול?", נלחצתי.
"את יודעת איך קיפודים עושים אהבה?" שאל וחייך בחום "לאט לאט
ובזהירות. תנוחי, בבוקר נראה. אל תדאגי."  
טיפות גדולות וכבדות החלו לרדת. צלעתי לאוהל, והתכרבלתי בשק
השינה לאט ובזהירות, כמו קיפוד...

בבוקר, שמים כחולים ונקיים נפרשו מעלינו.
עלינו לטרק קצר מעל הכפר, הצטרפתי למרות כאבי הברך.
הנוף עוצר נשימה: שדות אורז משתרעים לאורך הנהר, תחומים בעצי
פרי, והנהר כנחש מבריק ורחב, מתפתל, מרחיק ונעלם בין ההרים.
ילדים קטנים רדפו אחרינו בירידה מן הכפר, מצחקקים בפיות חסרי
שיניים. שני זקנים העמיסו חמור ונופפו לעברנו, לפני שנפנו
לדרכם.
במרכז הכפר, לצלילי חליל ותוף, פרצו גברים במעגל ריקוד. טורקיה
עלתה לרבע הגמר במונדיאל.
לאחר יום על הנהר, עם השקיעה טיפסנו בהר, לעבר בקתת עץ רחבת
מרפסת המשקיפה על אמת מים המתחברת אל הנהר מתחת. על מזרנים
נוחים, אחרי ארוחה טובה, פרשנו את שקי השינה. נרדמתי קרוב
לאיתי, ידי בידו.

"בוקר טוב", חייכו אלי עיניו הכחולות. חייכתי חזרה.
למטה כבר המתינו הסירות. סקרנים מקומיים באו ללוותנו ביציאה
לשיט בברהל, נהר קטן יותר מהצ'ורו, המתחבר אליו בסופו.
במסלול מהיר ומטורף של פיתולים וטלטולים, שצפנו על פניו נרטבים
וצורחים, חובטים בגלים, אבל לא נופלים, וזרמנו במהירות עם הזרם
קדימה, אל תוך כפר גדול אחר, יוספלי.
מהגשרים שמעלינו נופפו עוברים ושבים, צוחקים לקול שאגותינו
מהמים.
עלינו מהנהר לתוך ציוויליזציה. כבישי אספלט. חנויות קטנות.
מלון פישפשי. סופסוף מקלחת.
"בואי", אמר איתי, "אני מכיר כאן מקום נחמד".
הרחקנו מהמולת הרחוב הראשי, בשביל עפר העוזב את הכפר.
השקיעה צבעה את הפסגות בכתום, ובצפצפות הירוקות, רוח קלילה,
חמימה.
עלינו בשביל, שהתפתל מקביל לנהר, צליל מימיו כמוסיקת רקע
לשיחתנו השקטה, הנזהרת, עד שעצרנו מול סלע גדול.
"אני נרגע פה", נאנח ומשך אותי לשבת לצדו. עצמתי עיניים ונתתי
לשקט ולמים לדבר, תחושת הזמן אבדה כשהתמכרתי למגע אצבעותיו על
זרועי.
"לא צריך לזוז?" נבהלתי פתאום, ופקחתי את עיני, רק כדי לטבוע
בכחול כחול הזה, של עיניו.
"נכון." איתי התעשת וזינק על רגליו, הושיט לי יד גדולה וחזקה,
ועמדנו צמודים, מביטים זה בזה. "אל תסתכלי עלי ככה" הוא לחש,
ושקעתי לחיבוקו החם, לתוך שפתיו...
רצנו בין הרחובות, וסביבנו בחושך צלילים וריחות, רצנו
והתחבקנו, ועצרנו להתנשק שוב, כך סתם באמצע גשר, בלי לנשום,
בלי לחשוב, בלי לזכור שזה כפר מוסלמי, או שיראו אותנו, חיים את
הרגע, צוחקים לתוך הרוח שהתגברה, נוגעים ונבלעים זה בזה לקצב
המים...

למחרת, מתח באוויר.
לפנינו שיא המסע. הקניון של יוספלי, פסגת פחד מקומית.
איתי תפס את מקומו בקצה הסירה, המשוטים הגדולים בידיו, ונווט
אותנו במים הסוערים. מדי פעם זרועותיו התחככו בכתפי. הצצתי
אליו לאחור, עומד שם כמו נסיך מצרי, גופו שזוף וחזק, בנדנה
כחולה לראשו, מבטו מרוכז במים. הגבנו במהירות להוראותיו.
התקרבנו למערבולות בלי להירתע, משוטינו מכים במים הלבנים.
הסירה התרוממה באוויר ונחתה שוב, והגלים התנפצו עלינו בכוח,
אבל המשכנו לחתור, צועקים יחד, האדרנלין זרם בדם כמו המים
בנהר... ואז, בבת אחת, הזרם נרגע. בתרועות אינדיאניות, הנפנו
את המשוטים גבוה, שיכורים מהתחושה, איך עברנו את זה בלי ליפול
למים, איך אנחנו גדולים!

על הגדה, ארגז בירות קרות, ובדיחות באוויר.
במעגל, צחקנו ודיברנו על הטבע, והנהר... חבורת ישראלים באמצע
החיים, שברחו להפסקה קטנה מהבלגן המקומי, היומיומי.
לא דיברנו על פוליטיקה, לא דנו ב"מצב", רק נהנינו מהנוף
ומהחברות החדשה שנוצרה בינינו, על רקע הנהר העצום. הבנו שהטבע
חזק מאתנו, ושולט בנו, וזה בסדר, זה מתאים, זה כאן ועכשיו.

יומיים אחר כך, קצת לפני הטיסה, אחרי חיבוק ארוך וצמוד, איתי
תחב לידי מספר טלפון על נייר מקומט, ואמר בשקט, "אל תסתכלי עלי
ככה, זה רק עושה את זה יותר קשה".
ובין העננים, כשסביבי חברי הקבוצה הקולניים מעבירים חוויות
רפטינג לכל יושבי המטוס, הרהרתי במדריך הצעיר שפגשתי על
הצ'ורו, שזוף זרועות וכחול עיניים, ידעתי ששם הוא יישאר, חרות
בזיכרוני כחלק מהתחושות והמראות שחוויתי בנהר.
ניסיתי לעכל ששמונה ימים של חוויה רטובה הסתיימו, ורק באוטו,
בדרך חזרה הביתה, כשברדיו שוב דיווחו על פיגוע, הבנתי שחזרתי.