חתונה. טקס החופה. משפחה, חברים ואורחים עומדים מסביב. הרב
מבקש מהחתן לומר אחריו:" הרי את מקודשת לי בטבעת זו...". החתן
נוטל את ידה של הכלה ולפני שמספיק לשים את הטבעת, שולף אזיקים
וכובל את ידו ואת ידה של כלתו יחד. האנשים צוחקים. גם הכלה. גם
החתן. הרב מעקם את פרצופו. ממשיך לברך עם גבה מורמת. בעל ואישה
נישאו. מזל טוב.
ליל הכלולות. חתן וכלה נופלים תשושים על המיטה, רגליים כואבות,
עיניים נסגרות. מדברים ביניהם, נזכרים בחתונה. איזה בגדים
מצחיקים לבשה הדודה שלך, איך אחיך הקפיץ טקילות בקצב, איך הוא
הקיא אחר-כך, איזה שמח היה. איזה מצחיק היה בחופה, אזיקים הבאת
לי, מטורף אחד, מתוק שלי, אהוב שלי. אני אוהבת אותך. מתעלסים
על המיטה, פתאום הוא שוב שולף אזיקים, כובל אותה למיטה, רוצה
שיהיה קצת קינקי, היא מתחילה לצחוק שוב. הוא מנשק אותה. הם
שוכבים עד שנגמר הכוח.

7 שנים קדימה. בית בגבעתיים. חמש לפנות בוקר. שני הילדים עוד
במיטה. בעל רוצח את אשתו בשתי יריות אקדח, בדירתם. הבעל קיבל
צו הרחקה בהחלטת בית המשפט לפני חודש וזו הפעם הראשונה שהגיע
לדירתם מאז הורחק. זו גם הפעם האחרונה. ב-7 בבוקר מגיע עמוס
מהעבודה, לבדוק למה היא לא מגיעה למשרד. הוא מוצא את הגופה
שוכבת על הרצפה בסלון. מדווח למשטרה. ניידת משטרה ואמבולנס
מגיעים למקום. הרחוב מתמלא באנשים- מגיעים משפחה, חברים,
עמיתים לעבודה. לאחר חיפושים קצרים נמצא הבעל מסתתר על גג
הבניין.
הוא נלקח למעצר בתחנת המשטרה. על ידיו שמים, אזיקים. כמו
בחתונה. האנשים לא צוחקים.