אחות קטנה, להגיד שעברתי הרבה כבר לא נראה לי חלק מפתרון מסוים
אם כי הוא היווה תירוץ במשך יותר מדי זמן.
אחות קטנה: כמה אהבתי לשנוא, להיות בתקופה מהכי קשות בחיי
שחשבתי שחוויתי,
תקופה שידעתי על מה אני נלחמת, ולמען אני חייה ונושמת.
אך הזמן עשה את שלו, והחיים מתחילים לקבל פניה טובה יותר.
אני אמנם מבינה שטעיתי עכשיו, אבל עצם המחשבות הנעלות של הרגשה
שאני יודעת הרבה, נתנו בי הרבה אושר להבין מי ומה, והכי חשוב -
כוח להילחם נגד החיים לטובתי ולטובתנו.
חייתי במין בועת הגנה ממנה התקיימתי וניזונתי, כאשר המטרה הכי
גדולה שלי בחיים הייתה להתעורר אל תוך מלחמה. לראות את פני
הקטנים מאושרים, ולהתגאות במעשיהם ושוב לחזור לאשליית הדרכים
נגד האי קיום של עצמי.
דרכי ההתאבדות.
הבכי בלילות היה מקור השראתי לכתיבה, לציור והכי חשוב -
לניסיון החיים.
הערכתי את המוות ושאפתי לו, אך ביניהם גם שאפתי לחלום חלומות
אמיתיים, התגשמות עצמית, פתיחת הוילונות וכניסה אל תוך עולם
האשליות הצבעוני שביצירתיות.
יצירות הבד מהלכות בתוך סרט ילדים עם הצחוק, החיוך ועם
השובבניות.
התפאורה הגותית ושמלות המחוך של המוות בכיכובי, והפואמות
המרעידות לגבי החיים,
האמת והעיקר החיוך.

אני בתוך היצירות הנסתרות כמו עצמי
בחורה נשכבה על בסיס מוות, כלואה בתוך מסגרת השחור העוטף את
חייה,
וחיה מעגל קסמים עד הסוף של השינה התמידית אל כיוון תהום הסוף.
בסופו של דבר הכל חלק מתוך פואמה זולה של ילדים כואבים, נערות
זנותיות, השכלה נמוכה ואי רצון לחיות. השאלה היחידה היא: האם
התקיימה באמת?
והאם החיוך היה אמיתי או הכל סתם זיוף?