פקחתי את עיני, צלילי הרדיו מחדר הורי הקיצו אותי משנתי ומנעו
ממני לחזור אליה בשלווה, אחרי נסיונות רבים לחזור לתנוחה נוחה,
כשהכרית מונחת בחזקה מעל לראשי בנסיון לא מוצלח במיוחד למנוע
מקול השדרנית המעצבן לחדור לאזני, החלטתי להכנע ושלחתי רגל
ארוכה לכיוון הדלת, בעטתי בה עד שנסגרה, נזהרת שלא ליפול לרצפה
הקרה.
היה לי עוד זמן לישון, לא יכולתי לדעת כמה, אך ידעתי שנשאר לי
עוד זמן משום שהשעון המעורר עדיין לא צלצל.
לא הצלחתי להרדם אז החלטתי ללכת למחשב ולהכנס לפורום בכדי
להשלים את החסר מהיום שעבר משום שידעתי שהפורום מתעדכן רבות
ביום אחד ולא הייתי כל יום האתמול בפורום, למרות שהייתי מכורה
אליו...
במהלך ההשלמה התחלתי להתכונן לבית ספר מתעצבת שוב על כך שאני
חייבת ללכת למקום הנורא הזה גם ביום לימודים ועוד לשעתיים
מתמטיקה, אחד המקצועות השנואים עלי.
עזבתי את ביתי בכדי להפגש עם מור, החברה הכי טובה שלי והחברה
היחידה שלומדת איתי מתמטיקה באותה כיתה.
כשהגעתי למקום המפגש מור לא היתה שם, 'מוזר', חשבתי 'מור תמיד
מגיעה לפני... לא יכולתי להזכר בפעם שהייתי צריכה לחכות לה אך
לא נלחצתי מכך. התיישבתי על המדרגות והסתכלתי על השעון, ראיתי
שהגעתי בדיוק בזמן... 'בטח האוטובוס מאחר'... לאחר חמש דקות
התקשרתי אליה, חיכיתי כמה צלצולים, אין תשובה... ניתקתי
והתקשרתי שוב...
"הלו?" שמעתי בקושי,
"מור?" עניתי "איפה את?"
-"מה איפה אני? במיטה! מה את עושה ערה בשעה כזאת בחופש?"
-"יש מתמטיקה!!! מה את עושה במיטה?"
-"אוי שכחתי! אני לא מאמינה! ואנחנו גם אמורות ללכת לקניות אחר
כך! אוף!!!"
-"אה את לא תספיקי?"
-"לא! אני אספיק אולי להגיע לרבע שעה של השעור האחרון..."
-"טוב אז תבואי אחרי ההשלמות... נלך לקניות בכל זאת כי אנחנו
צריכות לקנות מתנה לנטלי"
-"טוב בסדר... אבל תביאי לי להשלים את כל החומר ותכתבי הכל!
ותקשיבי!"
-"ברור..." אמרתי בתחושת יאוש... לא רציתי לגרום למור להרגיש
רע... ידעתי שהיא לא התכוונה... התחלתי בהליכה לבית הספר
מתאמצת לא לחזור על עקבותי למיטתי המזמינה.
במשך השעתיים המורה החליטה שדווקא בחופש היא צריכה ללמד חומר
חדש לבגרות הקרובה ולמרות שבדרך כלל לא הרבה מתקשרים אלי
לפלפון, מלא אנשים החליטו שזה בדיוק הרגע להתקשר אליי; סתיו,
בת דוד שלי, שלחה לי הודעה בה כתוב שהיא באה לבקר בחנות של אבא
(האבות שלנו עובדים יחד...) ושאם בא לי אני אבוא להגיד שלום ו
ללכת להסתובב, שלחתי לה תשובה באגורות האחרונות שנשארו לי בביג
תולק בה כתבתי לה שאני בהשלמות בבית ספר ושאני אחזור בערך
ב12.
המורה נהיגה שלי התקשר ולא יכולתי לענות...
וכמובן, מור התקשרה לבדוק אם שחררו אותנו מוקדם יותר, המורה
השאירה אותנו עוד כמה דקות בכדי שנסיים תרגיל בחומר החדש.
לאחר שסיימתי את התרגיל יצאתי החוצה והלכתי לשער בית הספר שם
מור חיכתה לי, התקשרתי מהפלפון שלה אל המורה נהיגה שלי שביקש
להקדים את השעור שקבענו באותו היום ואחר כך לסתיו בכדי להגיד
לה שאני הולכת עם חברה לקניות ברחוב סוקולוב ולשאול אם היא
רוצה להצטרף, סתיו נענתה להצעה בשמחה ומשום שאנחנו באות משני
כיוונים שונים של סוקולוב, אני ומור מהסוף והיא מההתחלה סיכמנו
שנתחיל ללכת ונפגש בדרך...
הסתובבתי עם מור מבלי להכנס לחנויות מסתכלת מסביבי אם סתיו
נראית באופק אך לא ראיתי אותה, באמצע הדרך היתה החנות בה מור
רצתה לקנות את המתנה לנטלי אז אמרתי לה להכנס והתקשרתי לסתיו
שוב, היא אמרה שהיא בבנק לכמה סידורים ושהיא עוד מעט תגיע,
שאלה איפה אני נמצאת כדי לא לפספס אותי, אמרתי לה את שם החנות
למרות שידעתי שסתיו גם ככה לא תזכור משום שהיא לא מכירה את
הסביבה... ונכנסתי לחנות בכדי לעזור למור לבחור מתנה, היא לא
מכירה את נטלי הכי טוב ואני כן, בסוף מצאנו מתנה וסתיו התקשרה
ואמרה שהיא הגיעה עד לסוף סוקולוב, מה שאומר שהיא עברה את
המקום שבו חיכיתי לה...
אמרתי לה שאנחנו עוד מעט מגיעות כי כבר לא היה לי כוח לנסות
להסביר לה איפה אנחנו נמצאות אך היא לא הסכימה... נכנעתי
וחשבתי על מקום יותר מרכזי בו נוכל לחכות לה ואמרתי לה: "בואי
למזרקה" אחרי הסבר קצר היא הבינה לאן אני מתכוונת וניתקנו.
הלכתי להגיד למור, שחיכתה בנתיים בתור לשלם על המתנה ולעטוף
אותה, ואמרתי לה שאני מחכה לסתיו שם ושתבוא גם כשהיא תסיים
לשלם ושיעטפו לה.
חיכיתי לסתיו ושתיהן הגיעו אחרי דקה קצרה...
התחלנו ללכת, בהתחלה לחנות כלשהיא בה מור היתה צריכה לקנות עוד
משהו קטן למתנה ואז לחנות בה אני תכננתי לקנות את המתנה.
נכנסתי לחנות וביקשתי מהמוכרת...
זאת מתנה מיוחדת לא אחת רגילה כזאת שאפשר למצוא בכל מקום, בכל
אופן נטלי לא היתה סתם חברה בשבילי, זאת היתה מתנה עם תמונה של
שתינו ואני הבאתי תמונת פספורט שלנו משנה שעברה כמעט תמיד
יצאנו יפה יחד בתמונות פספורט...
"זה בלתי אפשרי" המוכרת אמרה לי.
"מה? למה?" שאלתי מופתעת ומאוכזבת כאחד.
"כי אי אפשר. צריך בשביל זה תמונה רגילה פספורט זה קטן מדיי".
מאוכזבת עזבתי את החנות וסיפרתי למור וסתיו מה קרה כשהן ראו את
האכזבה בפניי.
"לא נורא" מור אמרה "תחזרי הביתה ותקחי תמונה רגילה של
שתיכן..." החלטתי שהיא צודקת, למרות שהייתי עייפה הייתי חייבת
לעשות זאת באותו היום משום שהיום הולדת של נטלי היה יום לאחר
מכן...
המשכנו בדרכנו ובדרך היתה לי תזכורת בפלפון...
"שעור נהיגה"
הייתי תשושה אבל לא היתה לי ברירה, נפרדתי לשלום מסתיו ומור
ואמרתי להן שאני חייבת לרוץ...
רצתי כל הדרך עד לחנות של אבא שלי שם התקשרתי לאמי ואמרתי לה
שאני הולכת לשעור ולקחתי כסף מאבי.
זה היה השעור השמיני שלי ובמהלכו למדתי גלישות.
בסוף ההסבר המורה אמר לי "אני רואה שיש לך סבלנות וזה מעולה!
קשה לך עם הנהיגה אבל את לא מאבדת את העשתונות ונשארת רגועה
וזה ממש טוב כי יש הרבה שמתעצבנים ומאבדים את הסבלנות בשלבים
כאלו..." הנהנתי והתחלתי להרגיש את הסבלנות פוקעת... זה לא היה
חכם להגיד לי דבר כזה אבל השתדלתי להשאר רגועה...
המורה הוריד אותי בסוף סוקולוב ואני, עייפה מהיום הארוך התחלתי
בהליכה לביתי, בדרך פגשתי שתי בנות שלמדו איתי בעבר, דיברנו
בערך חצי שעה...  עדכנתי אותן במה שקורה בכיתה...
במהלך השיחה איתן נטלי התקשרה אליי ושאלה אותי אם בא לי ללכת
להסתובב בסוקולוב... אמרתי לה שאני כבר בסוף סוקולוב וסיכמנו
שנפגש בדרך... המשכתי לדבר עם הבנות ואחרי כמה דקות המשכתי
בהליכה לכיוון הבית הפעם מחפשת בין האנשים את נטלי...
אחרי כמה זמן ראיתי אותה, היא רצתה לקנות בגדים אז הלכנו לחפש
לה בגדים. בחנות הראשונה אליה נכנסנו הפלפון שלי צלצל, זאת
היתה אמא... "איפה את?" היא שאלה,
"בדרך... אני בסוקולוב..." עניתי לה... "מה את עושה שם? למה לא
חזרת עדיין?..." לא היה לי כוח להמשיך לשמוע את הצעקות שלה אז
אמרתי שאני באה... התנצלתי בפני נטלי ואמרתי לה שאני חייבת
ללכת...
הגעתי הביתה ולאחר שאכלתי ארוחת צהריים התיישבתי מול המחשב שוב
ונכנסתי לפורום...
אחר כך לקחתי את כל התמונות שיש לי מאז תחילת התיכון, אז הכרתי
את נטלי, וחיפשתי תמונות של שתינו יחד... אך לפליאתי לא היתה
אחת כזאת... תמיד הצטלמנו עם עוד מישהו או בקבוצה גדולה...
התאכזבתי וסיפרתי את זה לידיד שלי באייסיקיו שניסה להרגיע אותי
ואמר שהוא בטוח שאני אמצע מתנה לא פחות טובה...
הוא לא ממש הרגיע אבל המשכתי להתכתב איתו ולהשלים דברים
בפורום.
הפלפון צלצל שוב, זאת היתה סתיו, "היי" עניתי.
"היי, איפה את?" היא שאלה .
-"בבית."
-"אהה את לא באה לחנות?"
-"אני אבוא יותר מאוחר טוב?" לא רציתי להפסיד את הסדרה נקבועה
שלי... "מצטערת!"
-"פנאן! למה מצטערת?"
-"על זה שאני לא באה עכשיו..."
-"אהה לא נורא..."
הלכתי לראות את הסדרה ואמא ביקשה ממני לקחת את אחותי הקטנה
לרופא בגלל שהיא משתעלת כבר כמה ימים...
הסכמתי ואמרתי לה להכין אותה ליציאה, חשבתי שאני אקח אותה
לרופא עם סתיו ואז אלך לנסות לשכנע את המוכרת שלפחות תנסה
לעשות את המתנה כמו שרציתי...
צלצול פלפון... זאת טלי, חברה שלי, "היי" עניתי.
-"היי! מה נשמע?"
-"בסדר, מה אצלך?"
-"בסדר... תגידי בא לך ללכת לסוקולוב?"
-"אהה אני לא ממש יכולה כי סתיו פה ואמרתי לה שאני אהיה
איתה..."
-"אהה אוף! דווקא מזה רציתי לראות אותך היום..."
שמעתי את הצער בקול של טלי וגם אני רציתי לראות אותה אז
החלטתי...
-"יודעת מה? בואי נפגש ככה ב... רגע! מה השעה עכשיו?"
-"ארבע וחצי..." היא ענתה.
-"טוב אז בחמש אני ארד להיות עם סתיו... בואי נפגש בשש וחצי
ככה..."
-"סבבה!" היא ענתה...
-"יופי... טוב... ביי בנתיים"
-"ביי."

אמא הביאה לי להחזיק את אחותי בזמן שהיא תתקשר לרופא להזמין
תור ואני בנתיים נזכרתי שאני יכולה לנצל את הזמן שאני אהיה אצל
הרופא גם לתת לו למלא את הצו הראשון שקיבלתי לפני כמה
שבועות...

אחותי אמרה לי "אני חולה"... פעם ראשונה ששמעתי אותה אומרת את
זה, היא רק בת שנתיים וחצי... אז אמרתי "את חולה? טוב אז אני
אקח אותך לרופא... טוב?"
"טוב" היא ענתה בקול עייף...
בדקות המעטות במהלכן אמא החליפה לה בגדים הסתבר שיש לה גם חום
והיא התחילה לרעוד, אבל ממש לרעוד! בצורה שהייתי צריכה להרים
אותה כי פחדתי שהיא תיפול מהרגליים... אמא שלי נלחצה אבל ידעתי
שצריך לשמור על קור רוח כדי לא להפחיד את אחותי אז השתדלתי לא
לחלץ... לקחתי אותה במהירות לרופא, שלמזלנו נמצא כמה מטרים
מהבית, הרופא בדק אותה ואמר שיש חשש לדלקת ריאות ושצריך לקחת
אותה מהר לצילום חזה... הוא נתן לי הפנייה וכתב עליה שזה דחוף,
הוא גם ציין שהוא מסיים לעבוד בעוד שעה ושעם לא נספיק נצטרך
לקחת אותה למיון בבית חולים... בזמן הזה היה קשה יותר לשמור על
קור רוח אבל לא היתה לי ברירה... הרמתי את אחותי ובהליכה מהירה
הלכתי הביתה ודיווחתי לאמא מה קורה באינטרקום. הלכתי לקופת
חולים שם חתמתי על כל מה שהיה צריך, וראיתי שהגיעה כבר השעה שש
אז לקחתי את אחותי ובכרטיס טלכרד שלי למקרה חירום התקשרתי לטלי
ואמרתי לה שאני לא אוכל להפגש איתה,
למזלי היא לא שאלה שאלות אמרה שזה בסדר וניתקנו.
כעבור כרבע שעה אמא הגיעה... אני נכנסתי לעשות את הצילום עם
אחותי וחיכינו... אחרי שעה בערך, במהלכה אמא התקשרה לרופא
לראות מתי הוא מסיים והוא הבטיח להשתדל להשאר כמה שיותר ואבא
הצטרף אלינו הצילומים הגיעו...
לקחתי אותם והתחלתי לרוץ לכיוון המשרד של הרופא משאירה את אבי,
אמי ואחותי מאחורי...
הרופא אמר שזה היה קרוב לדלקת ריאות אבל למזלנו זה רק
ברונכיט... הוא נתן לנו מרשם לתרופות, אחרי שהלכנו לקנות את
התרופות וחזרתי הביתה החלטתי שאחרי היום המשוגע הזה אני חייבת
להיות בפורום כדי להרגע...
נכנסתי לפורום בפעם השלישית באותו היום וראיתי שהרבה דברים
נכתבו מהצהריים... הרבה יותר מרגיל...
הפורום מתפרק...
כולם התחילו לריב ולקלל ואני לא ידעתי מה לעשות...
אנשים התחילו לעזוב כי לאף אחד לא היה כוח להתמודד אך אני לא
ידעתי מה אני יעשה בכל הזמן שביליתי עד עכשיו בפורום אם אני לא
אהיה בו... הפורום היה התמכרות טהורה בימים שלא היו קלים לי
ונורא עזר לי להיות שם כדי לברוח מצרות אחרות...
וזה היה נראה כאילו אני הולכת לאבד גם את זה...
אחרי המון הודעות שקראתי וכולן כוללות ריבים, קללות ואנשים
שמנסים להפריד ולהפסיק את הריבים, ראיתי שזה לא הולך להסתיים
בקרוב והחלטתי שאני חייבת לישון...
רק ככה יעבור היום הזה...
אבל אחרי כמה דקות קלטתי שמחר יש לנטלי יום הולדת ושאני חייבת
להתקשר ולהגיד מזל טוב ראשונה... לא היתה לי ברירה והחלטתי
להשאר ולנסות לעזור לאחרים לחבר את הפורום מחדש...
אחרי כמה שעות אנשים התחילו להשלים כי הם הבינו שאין טעם
לריבים האלו בכלל ושהפורום עומד להתפרק ונשאר רק לקוות שאלו
שעזבו יחזרו המהרה אך לא להרבה היה ספק בכך...
כמעט כל האנשים בפורום מכורים אליו והרוב אמרו שהם יחזרו
כשהריבים יפסקו...
בחצות בלילה התקשרתי לפלפון של נטלי, חיכיתי כמה צלצולים אבל
לא היתה תשובה, בסופו של דבר ניתקתי והייתי בטוחה שהערתי אותה
אבל לא הבנתי למה היא ישנה בשעה כזאת... יום לאחר מכן גיליתי
שבאמת הערתי אותה ושהיו לה השלמות בוקר לאחר מכן ולכן היא
ישנה...
כתבתי לה הודעת מזל טוב וכתבתי עוד הודעה אחרונה בפורום
והחלטתי שהגיע הזמן לסיים את היום הזה...
ולקוות שמחר יהיה יום הרבה יותר רגוע...


אני יודעת שזה לא משהו אבל זה מבוסס על יום מטורף לגמרי שהיה
לי... עם שינויים קלים ולא משמעותיים...
מקווה שתהנו... לא יודעת איך אבל אולי...

שלכם,
עדן.