אסור לי להפיל את החומה ולהציג עצמי בפניך,
ערומה וקרועה.
כואב פחות כשמתוודים בפני הדף
אך לעמוד מולך,
לגלות לך שאתה כל כך חשוב לי,
שהחרדה הבלתי פוסקת שלי שתעזוב אותי, מנקרת במוחי בלי הפסק
והתגובה שלך תהיה תמיד כל כך צפויה.
אני לא אפיל את הקירות שמכסות את הנפש החרדה שבפנים.
את מעיין המבולבלת שאף אחד בחיים לא זכה להכיר.
תמיד אותה ילדה קטנה ומפוחדת, שכל מה שהיא מחפשת זה את האהבה
שתתן לה להמשיך ולחיות,
את האהבה שלך.
אך אם היא לא מובטחת,
אם ההרגשה שהמרחק בינינו הולך
הולך ומתעצם, נפער וגודל
אם חששותיי נראים ומתבדים
ואיבדתי אותך...
אראם עד עמקי נשמתי הפגועה
עד כמה שאני רוצה שהכל ישוב להיות כבעבר...
רגעים בוטחים בזרועותיך.