מוות זה דבר עצוב.
עצוב מאוד אפילו.
בהתחלה באות הדמעות,
מציפות את העיניים,
מעוורות את הנשמה והנפש,
מכאיבות בפנים.
אחר כך באה ההכחשה.
אתה מנסה להתנגד,
להמציא סיבות מגוכחות שיאשרו את ההפך,
אתה לא מסכים להודות באמת.
אחר כך בא הכאב,
פיזי או נפשי.
כואב בפנים -
או בחוץ.
לפעמים אתה מרגיש חולה,
או שפשוט כואב לך,
שם, בפנים.
אחר כך באה ההשלמה.
סוף סוף אתה מבין שהוא לא יחזור
ושאתה לעולם עוד לא תריח את הריח שלה
או שלעולם לא תוכל לגעת בפרוותו,
או נוצותיה.
לא משנה מי מת,
אם אתה אוהב אותו,
לכל מוות יש את העצב שלו,
אך לכל מוות יש את השלבים -
שלבי המוות.
מוקדש לספיידר, שלעולם לא יישכח מלבי
1.4.2004, יום חמישי |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.