כבר כשקמתי לפנות בוקר הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות, אבא היה
נסער ולא אכל כלום, דבר שקורה לעיתים רחוקות, חכים לא הפסיק
לקלל את כל מה שזז ואימא לא צעקה עליו למרות שביום רגיל הוא
היה חוטף. מבחינת מזג האוויר היה רגיל לגמרי, לא משהו מיוחד
שא"כ אימא תוכל לספר שהשמים נראו יותר אפורים, יום עבודה רגיל
שציפיתי לו כמו כל יום אחר, בעיקר מפני שבסופו יביאו לי את
הפתק הוורוד כדי שבסוף החודש אני אקבל את הכסף שלי ואשלשל אותו
בשמחה לקופסה שחכים עשה לי מבמבוק. בשבילי סידור העבודה הזה
היה מצוין, כי ממילא אין בג'אקארטה, העיר הדפוקה הזו, שום דבר
טוב לעשות אם אין לך כסף, ואם אתה רוצה כסף חייבים לעבוד בשביל
זה, זה לא גדל על העצים ואני לא גונב בעקרון, כי אם כולם יגנבו
מכולם שום דבר טוב לא יצא מזה. האמת היא שפעם אחת יצא לי לגנוב
מהחנות של סירחאן, כי קוטו המופקר משך אותי לזה, ולא הרגשתי
טוב עם זה בכלל עד שהחזרתי את הגניבה, קילו פלפל שחור בסה"כ,
למרות שיש מזה בטונות פה. קוטו היה אחד שבאופן כללי עדיף
להתרחק ממנו, כי הוא לא באמת האמין באללה, וזה היה סוד שכולם
יודעים שהאבות הקדומים שלו הגיעו מהודו ושיש לו פסלים בבית.
אני חשבתי שכשאמרתי לאבא העניין נסגר, אבל אחרי שהחזרתי את
הגניבה לחנות ישר ידעו שגם הוא היה בעניין, ודפקו לו מכות רצח
הבנים של סירחאן, גם בגלל שזו הייתה אשמתו וגם בגלל שהם היו
מהמופרעים ששורפים דגלים בהפגנות, והוא ויתר על הגנבות והתחיל
לעבוד איתי במפעל, כי אתה מתחיל לחשוב ישר כשעושים לך את
הפרצוף עקום.
אספתי את קוטו קצת אחרי הזריחה והלכנו יחד למפעל באזור
התעשייתי. כשהגענו ראינו שאנשים מתאספים בקבוצה גדולה ליד
הכניסה, וקוטו, שהיה ילד שמסתקרן מכל דבר שזז הלך לעמוד כדי
לשמוע על מה הם מדברים, ודיבורם עלה לצעקות שנתפוס אותם ונשרוף
להם את הג'יפים וחזר לדיבורים שצריכים להמתין לראות איך
מתפתחים העניינים כל הזמן, וקוטו לא שם לב שהוא הילד היחיד שם.
כל הילדים האחרים בגילנו שיחקו כדורגל ברחבה הגדולה שמסביב
למפעל עם הכדור במתנה שהביא לנו המנהל במיוחד מאמריקה וכל
המקצוענים משחקים איתו אז תעריכו את זה ילדים, וקוטו עמד ליד
המבוגרים כל הזמן והקשיב בסבלנות ואז קרא לי בוא תשמע, נראה לי
שלא נעבוד היום אם בכלל. התכוונתי כבר ללכת אליו אבל אז ראיתי
את חכים וכל החבורה שלו באים ובכלל לא מתקרבים למפעל, אלא ישר
לעץ הגדול שסוכך על רבע רחבה והצליח להסתיר את הרוב מהסמל של
המפעל, מין קו עבה ועקום כמו מגלשה, כאילו למי שצייר אותו היה
דמיון של זבוב, ומתיישבים שם בצל. חכים התחיל לעשן והחבר'ה שלו
התחילו לקלל כל דבר שזז, ואני הלכתי אל מאחורי הבניין הענק,
כדי לבדוק אם לא עובדים כי לא הגיעה סחורה. המשאיות מאחור עמדו
כמו החיילים במסדר שהממשלה עושה ביום העצמאות כדי שהעם החשוב
הזה יכיר בעוצמתו הצבאית ובחשיבות עצמאותו הלאומית, והן היו
מלאות לגמרי בעורות מסריחים שהגיעו מהכפרים וחייל עמד שם עם
נשק ושם עין שלא יגנבו, אבל הרשה לילדים לטפס על המשאיות
ולקפוץ מאחת לאחת. הכל היה נראה כאילו רק מחכים למנהל שיפתח את
הדלתות לאולם הגדול והמחניק הזה, שהסרחון שם כבר נכנס לקירות
וסותם לך את הנשימה כמו בטון, והכל כבר מוכן, יש אותנו ויש את
העורות, וגם התופרות ישבו וחיכו ואכלו גרעינים ומדי פעם צעקו
יא אללה איזה חום השמש נמסה על הארץ.
בדיוק כשהתכוונתי ללכת חזרה חכים הגיע, והוא נראה רגוע מאוד,
אולי בגלל שהוא היה המנהיג של החבורה שלו והיה צריך להראות
שהוא בשליטה, אבל אני שמתי לב שהוא מגלגל את בדל הסיגריה שלו
על האגודל במהירות וידעתי שהוא עצבני מבפנים. הוא שם יד על
כתפי והתחיל להסביר. זה פשוט מאוד. הם באו וסגרו. בלי להודיע
מראש. לא שזה היה משנה, זה לא שיש ממש לאן ללכת. הם שם, יושבים
טוב והולכים עם חליפות ונוסעים במכוניות הגדולות שלהם, ואנחנו
פה, כלום, אז למה שיהיה באמת אכפת. יורקים עלינו. הוא ירק על
הרצפה, אולי בגלל שרצה להמחיש או אולי סתם בגלל שהצטברה לו
נזלת בגרון. אתה מבין, אנחנו חיים בעולמות אחרים, הדברים
שחשובים לנו הם לא הדברים שחשובים להם. אכפת להם שאין לנו כסף?
הם והעקרונות הדפוקים שלהם. באים לפה עם הג'יפים הלבנים שלהם
וסוגרים את המפעלים אחד אחד, רק בגלל שבאמריקה יש להם כוח,
ומדברים במילים יפות על עבדות וניצול ועל זכויות האדם. אתה
מבין חמוד, המערביים האלו לא מבינים את הכלל הכי בסיסי פה. עם
זכויות האדם לא קונים כלום אצל סירחאן.