השמש מתרחקת מקו המים.
היא עולה אל השמיים ומתוך ליבתה יוצא זוג עיניים בוהק,מאיים
לסנוורי.
והגלים מתקרבים אל החוף, נשברים בברוטאליות על סלעי החוף,
משאירים על החול קצף לבן חלומי ועל רגליי אני יכולה לחוש טיפות
מים שבריריות.
איזה מחזה מדהים.
ונשימתי נעתקה, ומילים לא יצאו מפי כשהחזיון שראיתי בעיניי היה
אתה.
אבל היית רחוק מדי.

והמקום בו הגלים היו פעם מתחברים אל החוף והיית שט איתם עד
אליי, עד רגליי, עכשיו היה ריק.
רק הקצף הסתמן בעיניי כשריד שלך.
ומשום מה, אפילו לא כל כך עצוב לי.
לא סתם ישבתי על אותו חוף,בוכייה ועצובה במשך זמן ארוך מדי.
לא סתם חוררתי לעצמי את דפנות ליבי, ודמי נטף מתוכו, אדום
וחם.
לא סתם נתתי לעצמי להיפגע עד עמקי נשמתי ואז לחזור לחיים.

ובכן, ביקשתי זאת על עצמי.
אז זו אשמתי?
כנראה שכן.

ואתה עכשיו רחוק.
נגיש עד כדי כאב,אבל רחוק.
ואפילו ההצעות המגונות שלך לא עושות לי טוב.
הן לא נותנות לליבי מנוח ולא מתירות לי להיות חופשייה.
ההצעות האלו.
המילים שלך. כמו חול טובעני אני נופלת לתוך מערבולות מסוכנות
לנפשי.
כמו חבלים שקושרים אותי למוקד השריפה.
אני חייבת להשתחרר מהחבלים שלך.
להשתחרר ממך.
אוח, כמה שקשה לי.
אבל לאט לאט אני אצליח.

תן בי אמון.
הרי תמיד רציתי יותר מכל את האמון שלך.
את התמיכה שלך.
ואתה, אתה תמיד ידעת בדיוק איך להתנהג.
בדיוק מה לומר.
אבל הריחוק הרגשי הזה ששמת בליבך הוציא לך את כל המילים מהפה.
הוציא לך את כל הכוח מהנשמה.
אבל הוציא לך את כל הרגשות מהלב? לא הגיוני עד צחוק.
וחברות אומרות שאתה סתם.
אבל אתה לא סתם רגיל.

אתה סתם רחוק.
וזה מעצבן.

ועכשיו השמש שקעה.
שחור.