להלן מקרה אמיתי שאירע כשישים שנה לפני קום המדינה, בעיירה אחת
ושמה "טברונה". היא היתה במרחק של כשני קילומטרים מטבריה של
היום, והעיירה ישבה על הכינרת; היא היא אותה הכינרת של היום;
זאת שעולה בסנטימטרים כל יום, ועלייתה התלולה זו עולה ככל
שמדברים על המתקת מים ו/או קניית מים מטורקיה! וכאילו מישהו שם
למעלה יש לו משהו נגד המתקת המים ועושה ככל יכולתו למנוע
זאת... וגם נגד יחסים מסחריים עם טורקיה! גם בשמיים כנראה
חסרים פיוזים אוריגינלים מתוצרת יפנית.

טברונה היתה עיירה חרדית, בצבעה ובמהותה ומהות האנשים שגרו בה.
כל כולם היו חרדים, מהזן היפה ההוא שנכחד... מהזן התמים ההוא;
זה שמאמין בבורא עולם ועובד אותו לשם שמיים, ללא שום תמורה או
כוונה או אינטרס ו/או תפקיד. יש מי שיקרא להם היום
טפשים/פראיירים! ואני מעדיף לקרוא להם תמימים. מישהו מכיר
די.אן.איי. של זן כזה היום?

טברונה איכלסה כ-250 משפחות, כולן כאמור דתייות, והמקצוע הרווח
שלהם באותו הזמן היה עבודת האדמה, ובזמנם הנותר עבודת שמיים,
לשם שמיים. הם גידלו ירקות, בעיקר ירקות, וגם קצת פרות מהסוג
הגודל היום בחממות גוש קטיף.

ומעשה שהיה כך היה, והשנה 1889 למען התיעוד.
נאמן לאמת; זהו סדר הדברים והאירועים אשר קרו ב-1889 בטברונה:

פסח הגיע. וכמידי שנה ושנה, המועצה הדתית של "טברונה" (נדמה לי
שהשם במקור שובש במקצת בסיפרי ההסטוריה הארץ-ישראלית, משום
מה...)  מוציאה עלון של כל מוצרי החמץ האסורים לחג, ומפיצה את
העלון הזה בין התושבים, לרענן את הזיכרון (הגם ולא היו כל כך
הרבה מוצרים כהיום...) של החברים ולבל יפול חלילה מישהו, בעוון
אכילת חמץ בשגגה; חרב הכרת כבד מנשוא...

נהוג היה להטיל את המשימה בעריכת העלון, כתיבתו והפצתו (כ-250
עותקים) מידי שנה על אברך אחר, והמטלה השנה לא היתה קלה כלל
וכלל, גם לא כתמול שלשום, יען כי נוספו עוד מספר מוצרים לעלון,
וגם עוד מספר משפחות שיש לכתוב עבורן את העלון. למיותר לציין
כי מכונה לשיכפול והעתקה לא היתה בנמצא...

מויישל'ה. תורו של האברך מויישל'ה היה השנה.

ומויישל'ה לקח את המשימה בכל כובד הראש הראוי, וישב לעשות את
עבודת הקודש. הוא ערך בקפידה את העלון, ושקד לבל יתפלח חלילה
שום מוצר חמץ מהרשימה של העלון. הוא עשה ימים כלילות בכתיבה,
והתחיל להפיץ את העלון כשבועיים לפני בוא הפסח.

והיום שלמחרת בא; ועימו הצרות הבלתי צפוייות!! שמעון ממשפחת
חבקבק מתדפק על דלת מוישל'ה, עוד לפני תפילת שחרית, השעה 4.30
לפנות בוקר, ושמעון לא עושה חשבון לשעה ולא לתפילה ולא למנוחה
ולא לנימוסין המינימלים...

- "כן שמעון מה הבעיה?" (פותח את הדלת מויישל'ה, והתרדמה עודנה
בעפעפיו, מסרבת בעקשנות להשתחרר)

- מה זה העלון הזה מויישל'ה!! נפלה טעות חמורה ואבקש לתקנה
עכשיו ומיד! הדבר אינו סובל דיחוי ידידי, אנא ממך זה לא--

ומויישה לא קונה את החוצפה וחותך את דבריו: "וכי אין כבר
סבלנות בעולם? תיקון טעות של כתיבה אינו יכול להדחות עוד שעה
לפחות? השעה ארבע וחצי אדון שמעון, עוד לא הלכנו אפילו לשחרית!
מה קרה לך שמעון אחי מה קרה!"

- מויישל'ה זה חשוב ותיכף תסכים איתי! תן לי בבקשה לקרוא לך מה
כתבת.

- טוב כנס ותן לי לפחות לעשות נטילת ידים של מודה... תן לי
בנתיים להתלבש, אם כבר לשחרית. כנס כנס...

עוד הוא מדבר עימו, ועוד לא גמר את המשפט, ושמעון כבר היה
בפנים יושב לו על הספה, הייחידה והבודדת שבסלון; ומויישל'ה
כאמור הלך לנטילת ידיים ולהתלבש מאחורי הווילון - הבד הצהוב
נכון להגיד,  שהפריד בין המקלחת שמשמשת גם כפינת בישול/אוכל,
לבין הסלון - המשמש גם כחדר שינה וחדר עבודה ו/או כושר!
[מויישל'ה היה מתאמן לעיתים קרובות, בסתר כמובן... (א.ש.)]
- "טוב תקרא לי בנתיים לראות איפה הטעות המרה הזאת שלא סובלת
דיחוי" - מוישל'ה מציע מאחורי הווילון.

- אני קורא תיכף-- שומע?

ובלי להמתין לתשובה, שמעון פוצח בקריאה רצינית, וכאילו מדובר
בקריאת המגילה, מגילת אסתר!
העלון בידו השמאלית, וידו הימנית מתנועעת בתיאום מדויק עם
שפתיו:
- "לחם אחיד!" ועונה לעצמו "טוב מאוד"
- לחם קשה! "מצויין"
- לאפה עם זעתר "אין ספק חמץ"
- לאפה עם שמן זית ושום "טוב הבנו! כל הלאפות אסורות"
- לחם סוג ב' "למה לא!"
- לחם מעפן להכניס במרק "מובן!"
- לחם טרי "בסדר גמור"
- לחם סוג ב' "חמץ ואבו אבוייהא"
- לחם של פרידה זעפראני "למה מי בכלל קונה מאצלה!"
- לחם זייתוני "זה דווקא טעים ורך, אבל מילא.."
- לחם של בית רפול "עלא עיוני ועלא ראסי"
- פ י ת ה ? אבל פיתה?! גם השנה אתם אוסרים את הפיתה? תגיד לי
דבר מויישל'ה: אתה נפלת על הראש אתה?! איך אתה חושב שנעבור את
החג בלי פיתה, שבע יום בלי פיתה! אתה משוגע אתה?

- "רגע רגע רגע!" מויישל'ה נשלף מהמקלחת, ולא שם לב אפילו שהוא
עדיין עם הבגד התחתון... "רגע שמעון רגע, אתה רוצה לאכול פיתה
בפסח? זוהי הטעות שמצאת בעלון? פיתה, זה, חמץ!"

- פיתה זה, לא חמץ!

- חמץ וחמץ! וגם בשנה שעברה אסרו אותה!

כאן בנקודה הזאת שמעון מרוקן את מלוא התחמושת שבאמתחתו: "ואם
בשנה שעברה טעו, עלינו להמשיך בטעות הזאת לדורי דורות? וכי איך
אתה רוצה שנאכל את החומוס? איך אתה רוצה שננגב אותו? במצה?"
ואת המילה האחרונה הוא אומר בזיזול מה...

- אל תזלזל שמעון במצה! דחילק! עד כאן זה מספיק ויותר! שמעתי
אותך ואין בכוונתי להוריד את הפיתה מהעלון. זהו. נקודה!

לציין, כאן בשלב הזה, שמעון מחליף אסטראטגיה ועובר ללשון רשמית
תקיפה: "אינך כתובת לסמכות דתית הלכתית מר מויישל'ה; אבקש
להעביר את הקושייה לחכם יום טוב".

- הוא אשר אמרת שמעון. למה לא, אנו נלך לחכם יומטוב עכשיו אחרי
שחרית, ושהוא ישבור את הראש איתך.

חכם יום טוב לא המתין להשלמת השאלה: "פיתה אסור! אסור! ואפילו
שזייתוני יעשה אותה."

- "חכם" שמעון זקוף ומשתאה: "חכם יום טוב, ועם כל הכבוד
והיראה, אינני יכול לקבל את פסיקתך. הריני לבקש מכבודו שיעביר
את הקושייה למסייה זאקי והמועצה הדתית. אינני מסוגל להשלים עם
פסיקה על רגל אחת!"

- "איכפת לי...?" כך החכם יום טוב, "תעביר לו את הקייס ותפטור
אותי מעונשו של זה!" פוסק ומפנה אליהם את גבו, היישר אל דף
הגמרה שעל השולחן .

מסייה זאקי (גבאי המועצה והדובר הרשמי מטעמה) מבטיח להביא את
השאלה אל ישיבת המועצה כבר למחרת היום; ויוק! גדול! המועצה
מאשרת את העלון, ושולחת אגב זה את שמעון לעזאזל... (סליחה על
הביטוי הנלוז).

שמעון מתמתח, מתפעפע, מתחמם, משתאה, ומשתומם. הוא לא משלים עם
רוע הגזרה! הוא מבקש להעביר את הקייס לבורא עולם בכבודו
ובעצמו! הוא מבקש להעביר את השאלה העקרונית לבית דין שלמעלה!
לאלוהים בכבודו ובעצמו.

והוא אשר ביקש: הקושייה עולה לשמיים, ומגיעה אל כיסא הכבוד.
(באיחור של כשבעים שנה כמובן, יען כי יש לחכות כאן לתור
ארוך...)

אלוהים: כן בקשה.

מויישל'ה: (רועד) רבונו של עולם, נמצא איתי שמעון שרוצה לחלל
את הפסח! הוא מבקש שנתיר לו אכילת פיתה בפסח! רבונו של עולם.
.

אלוהים חותך: ומה יש לשמעון להגיד.

שמעון: אלוהים, אם לא אסרת את החומוס על הספרדים בפסח, ורק
הענשת את הרשעים האשכנזים באיסור אכילתו, איך הקב"ה רוצה שננגב
את החומוס הזה? וכי יעלה על הדעת ל--

שוב אלוהים מפסיק במחי כף את שטף הדיבור: על איזו פיתה מדובר?
הבאתם איתכם מוצג מידגם כלשהו מהארץ?

שמעון (מתעשת במקצת): "כן רבונו של עולם, הבאתי איתי פיתה אחת
לדוגמה. הזמנתי אותה במיוחד מאצל שכני זייתוני, יען כי הוא
מקצוען באפיית פיתות". הוא מגיש את הפיתה בידיים רועדות
ומוסיף: "גם צירפתי עוד מתנה מהארץ אדון בורא עולם, יען כי לא
רציתי לבוא בידים ריקות..." (את המילה "מתנה" הוא מוציא מבין
שפתיו, בליחשוש שקשה לבשר ודם להבין אותו, ורק אלוהים יכול
לשמוע...)

מלאך אחד מוביל את הפיתה לכיסא הכבוד, ואלוהים פותח את הפיתה
ומוצא בתוכה שטר של מאה דולר; ופוסק על המקום בלי להתמהמה:
תלוי! תלוי איך בוחנים את העניין אם לקולה או לחומרה!. בשבתי
על כיסא המשפט בשמיים ממעל, הינני נוהג בבני ישראל כבני, כרחם
אב על בניו, כבית הילל לא כבית שמאי; ועל אחת כמה וכמה שם על
הארץ מתחת; ההלכה חייבת להקל על בני לא להחמיר. סוף פסוק:

...ושמעון יורד אל ביתו (על הארץ), וחוזר אל משפחתו וילדיו שמח
וטוב לב. זאת כי נותרו לו עוד שנה וחצי להשלים את 94 שנותיו
שנקבעו לו מבעוד מועד! לפניו עוד שנה וחצי (יא מנאייק) של פסח,
עם ניגוב חומוס בפיתה, וע"פ חוק ודין.
לעומתו מויישל'ה שנותר בשמיים לבדו, גם אם בגן עדן, אך עם
הרגשה זיפתית, לאחר עוגמת הנפש שנגרמה לו, עם שידרוג העלון
שלו, והשינויים שנערכו בו. הוא הפסיד תכלס את הקייס, ולא כל
יום מפסידים קייס בשמיים... הוא אבל וחפוי ראש, וגם הרגיש
אשקרה חרה שמיימי...

ומאותה השנה ועד עצם היום הזה, נהוג לאכול בטברונה פיתה בליל
הסדר, לזכר הפיתה של שמעון, והקייס אשר הגיע לשמיים, ונחרץ
במרומים.

היא טברונה אשר הפכה באחרית הימים לקיבוץ (חילוני/ לא עלינו)
של השומר הצעיר! קיבוץ אשר אין יראת שמיים בליבו. קיבוץ אשר
שכח את שורשיו, את אבותיו הקדמונים אשר גרו שם, את הדתיים
החסידים התמימים ההם, היפים ההם, בליבם, ברוחם ובנשמתם.

אולם, ולזכות אנשי הקיבוץ החילוני ההוא גם ייאמר: רק מצווה אחת
הנהוגה היתה מימי טברונה הקדמונה לא שכחו, והם, אנשי השומר
הצעיר (הכופרים החילוניים) שקדו עליה מידי שנה בשנה, וקיימו
אותה כהלכתה, כלשונה וככתבה: הם מקפידים, ועד עצם היום הזה,
לשים על שולחן ההגדה של פסח את הפיתה יחד עם המצה, ולאכול אותה
כמנהג טברונה הקדמונה, כמנהג אבותיהם, ולזכר הפיתה של שמעון.
אשריכם ישראל! אפילו העבריינם שבכם מלאים כרימון במצוות.

בשנה הבאה בארעא דישראל, אינשאללה.