מהחברה הקודמת נפרדתי בגלל נאד. כשחושבים על זה,גם מזאת שלפני,
ומזאת שלפני, ומזאת שלפני. וזהו, לא היו יותר. נאד קולני באמצע
סקס, או סתם באמצע התכרבלות בפוך בחורף קר, באחד מהרגעים שבהם
מרגישים כאחד, מתחברים באמת אחד לשני וסופגים את הרגע, בזמנים
כאלו, נאד, זה לא בדיוק משהו שנשים לומדות להעריך.

ד"ר שוורץ אמר לאימא שלי שהבעיה היא בעצם בקיבה, במערכת
העיכול, בכבד ובכליות, משהו כזה, אני אישית מעולם לא התעמקתי.
מאז גיל ארבע אני מכיר את ד"ר שוורץ, ונדמה תמיד שהממזר הרומני
לא ימות לעולם. שוורץ הזה, "מומחה לבעיות עיכול בקרב ילדים
ונוער", נראה כבר בן איזה תשעים, אבל עדיין אפשר לראות שהקיק
שלו בחיים זה לתת לנערים מתבגרים כמוני, עם קיבה עצבנית, צ'פחה
קטנה על הלחי, משיכה קטנה באוזן, ולומר שהכל יהיה בסדר, בעזרת
השם.

מאז גיל ארבע אני מסתובב עם אימא בין רופאים, מטפלים
הוליסטיים, מסאז'יסטים תאילנדיים, וכבר ניסיתי הכל: תמציות
גלוקוזה, כדורי חלבונים, דיאטת סלרי, אבל כלום לא עזר, אני
עדיין פלצן. עידן הפלצן, כמו שהחבר'ה בשכונה אהבו להגיד. לא
משנה כמה ביקשתי מהם, לא משנה כמה מכתבים נזעמים כתבה אימא
להורי הילדים בסביבה, השם נדבק לנצח. עידן הפלצן.

את החברה החדשה שלי פגשתי בחוג ציור - ד"ר שוורץ אמר שכדאי
להירשם למשהו אומנותי שישחרר לי לחצים בגוף, במקומות הנכונים,
וקדרות ומאקרמה פשוט נשמעו נשיים מדיי.
בדיוק ברגע שבו היא נכנסה דרך הדלת, כאילו עופפה מעט מעל פני
האדמה, סיימתי לצייר את קווי המתאר לצלחת הפירות שעמדה על
השולחן במרכז הכיתה. המבט שלי נסוב אליה, וידעתי שיותר מכל אני
רוצה לצייר אותה. בעירום.

בשבועות שחלפו בין המפגשים בכיתת הציור, הראש שלי היה טרוד
בדברים אחרים. לא הצלחתי להתרכז בעבודה, מצאתי את עצמי לעתים
משוטט ברחובות רחוקים מהבית שלי, אחרי שירדתי בתחנת האוטובוס
הלא נכונה. כל השבוע חיכיתי לשיעור ביום חמישי בערב, חיכיתי
לפגוש אותה.
הפעם הגעתי מוקדם, כדי שלא אפספס שנייה אחת ממנה, מהזוהר שלה,
מהיופי שהיא הקרינה. חיכיתי מחוץ למתנ"ס, מעמיד פנים שאני עסוק
במשהו הרבה יותר חשוב ממנה, וכשהיא נכנסה ברוורס מרושל לחנייה
הקרובה, משהו קטן קפץ לי בלב. ליוויתי אותה במבט כשהיא נכנסה
לכיתה, ואני אחריה, כדי לבדוק לה את התחת.
תפסתי מקום לידה. שלושה שבועות לקח לי לאזור אומץ ולהתקרב אליה
בכלל. באופן די קלאסי, המורה הזקנה לציור ביקשה מאיתנו להתחלק
לזוגות הפעם, והיא, שעוד לא ידעתי את שמה, הסתכלה עליי במבט
ביישני ושאלה בקול הכי רך שיש: "אתה רוצה להיות בן הזוג ש..."
"כן!" אמרתי מיד. המילים כאילו נפלטו מהפה שלי, ביחד עם עוד
משהו מהתחת, ולמזלי אף אחד לא שם לב.
בסיום אותו ערב כבר החלפנו מספרי טלפון, ובדרך חזרה הביתה, בקו
67, התחלתי לשיר לעצמי בראש את מארש החתונה. עידן ומיטל - אח!
זה אפילו נשמע טוב ביחד. עידן-ומיטל, בוני-וקלייד. טוב, נו.

אחרי יומיים התקשרתי אליה, והיא ענתה ברוגע, כאילו הייתה באמצע
טיפול פנים, וזה עשה לי טוב, הרוגע הזה. זה שיחרר אותי, כמו
ששוורץ אמר. קבענו להיפגש למחרת, בבית קפה קטן ליד הבית שלי.

הלילה עבר, וקמתי בבוקר עם תחושה של תקווה חדשה בלב. היום עבר
מהר, ודווקא בעבודה השקעתי יותר מהרגיל, אני בטוח ששלושת
הלקוחות של הבורגראנץ' בגבעתיים שמו לב באותו יום שהצ'יפס היה
מעולה.
חזרתי הביתה, ואפילו מיסטר בין, הכלב שלי,הרגיש בשינוי. הייתי
בנאדם חדש, שמח, והקרנתי את השמחה הזאת לכל עבר. מיסטר בין היה
נלהב לפגוש אותי, או שאולי הוא היה פשוט חיכה לרדת למטה
ולחרבן, או לעשות את הפודלית הלבנה הגזעית של השמן מדירה 7.
ירדנו, אני והוא לקצת זמן איכות. הפודלית הלבנה לא הייתה
בסביבה ויכולתי לראות את האכזבה על הפנים של מיסטר בין כשעברנו
ליד פחי הזבל של הבניין ממול ודוברמן רכן מאחוריה, עושה לה
דברים שמיסטר בין היה חולם עליהם.

בדרך לבית הקפה, לבוש בחולצה הכי נקייה שלי, מדיף ממי קולון
חריפים קיוויתי שהפודלית הלבנה שלי תהייה שם. זה נשמע דיי
מוזר, לדמות את מיטל ככה לפודל, אבל חששתי מתחושת הדחייה ההיא
שמיסטר בין הרגיש. לדוברמנים בטח יש ענק, הירהרתי לעצמי, דורך
בשלוליות.

הגשם פסק כשנכנסתי לבית הקפה, והיא הייתה מדהימה. אני חושב
שהוקסמתי ממנה אחרי שתי דקות בערך, וכל שנייה אחר כך, כל ביס
מהפסטה ברוטב פטריות, כל לגימה מהקיאנטי היבש שעל השולחן, כל
ניסיון שלה לפתות אותי כבר היו מיותרים. הייתי משוכנע. הייתי
גם מקסים, מצחיק, השתמשתי בבדיחות הכי טובות שלי, חייכתי,
צחקתי במקומות הנכונים. הייתי ג'נטלמן. פתאום לפני ששמנו לב,
היינו בדירה שלה והשעה הייתה מאוחרת.

היא הלכה להכין קפה, (שני סוכרזית בבקשה-סוכר עושה לי גזים),
ואני חיכיתי בסלון.
זה היה בניין עם מראה ישן ומוזנח, אבל בפנים, הבית שלה נראה
טוב, מעוצב בטעם, עם הרבה ציורים על הקירות. מעניין כמה גברים
היא כבר פגשה בחוג ציור אם ככה, חשבתי לעצמי.
ואז ראיתי את כן הציור שלה, מול הספה, והכל התחבר במין רגע
מהסרטים שפשוט הזמין נורה מצויירת מעל לראש אחרי רעיון גאוני
במיוחד: לצייר אותה בעירום. אבל אז הגיע ההגיון ועצר את הכל.
נזכרתי שזה דייט ראשון, ושאני אמור לקוות לנשיקה במצח ולחיבוק
ידידותי. ואז בד"כ אני חולם שהיא תתקשר, כי המספר שהיא הכתיבה
לי היה שגוי.

אבל הפעם היא חזרה מהמטבח בטייטס קצרים וצמודים, ועם שני ספלי
קפה. שתינו שני שלוקים, ואיכשהו, אחרי דקה, כבר היינו על הספה,
אחד על השני. זה היה לילה נהדר, היא הציתה סיגריה בחיוך והציעה
לי גם אחת. שאלתי אותה אם היא מרשה לי לצייר אותה בעירום. היא
חייכה והסכימה.
הלכתי להביא עפרונות פחם לשרטוט מהארון, והיא שמה מוזיקה
קלאסית, ממקמת את עצמה בתנוחה מפתה על ספת העור. וציירתי -
ציירתי שעות, זה היה מעבר לקערת פירות, מעבר לוואזה עם פרחים.
זה היה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי. התקשרתי לעבודה, להודיע
שאני חולה, מאכזב אלפי חובבי צ'יפס איכותי, ונשארתי שם לצייר
אותה. כשסיימתי, לאחר שש שעות, היא כבר הייתה מותשת. הזמנתי
אותה לראות את הציור, והיא חייכה וחיבקה אותי.
היא אמרה שהיא אוהבת אותי ושאני נהדר. דברים פשוט נראו טוב
מדיי: אהבה,סקס טוב, בחורה מדהימה. ואז הוא בא. הנאד. מפר שקט
בדירה הקרירה.

מאז אותו ערב, מיטל לא עונה לטלפונים. "המספר אליו חייגת
מנותק", עונה הקול המונוטוני שבזק מקליטה במיוחד לכל המסכנים
שהחברה שלהם ניתקה להם את הקו.

אתמול נרשמתי לחוג קדרות. מולי יושבת אחת, ליטל, דווקא בחורה
נחמדה. רק שהתחת שלי יישאר סגור.