הפנים העיניים השיער,
הלב והנשמה כבר לא שם.
הם הלכו ביחד איתך,
הם נמצאים עכשיו בתוך האדמה.
ואנחנו אלו שצריכים להתמודד עם הגורל המר.
לקום בכל בוקר מחדש.
וללכת לישון בערב,
ולדעת שאתה לא כאן.
לדעת שלא תחזור לעולם.
להיזכר בדמותך הכה מרשימה,
בחיוך המקסים.
ובנשמה הגדולה שאף פעם לא אמרה לא לאף אחד.
לחשוב על העתיד,
על איזה עתיד?
על העתיד שבו לא אכיר את אשתך או את ילדיך?
עתיד שבו לא יהייה המשך לקיומך?
ושוב להיזכר בעבר,
להיזכר ולהעלות חיוך מתוק על השפתיים.
ומייד להתחיל לבכות.
כי ככה זה יהיה תמיד כשנזכר בך-
לפעמים נצחק,
אבל תמיד נבכה.
עד שתחזור אלינו.
וגם אז נבכה.
רק שאז זה יהיה בכי של שמחה ואושר.