3 שנים, אה...?
אני לא יודעת איך לך הן עברו, אבל אצלי הן ממש טסו.
הספקתי ב-3 השנים הללו כבר להגיע לכיתה י"א. עוד שנה אני
מסיימת את חלקי במוסד הזה שנקרא 'בית ספר'. ואת, את עוד תקועה
אי שם בכיתה ו'.
הספקתי ב-3 השנים הללו לטוס לכל מיני מדינות, לראות דברים
חדשים. ואת, את נשארת באותו המקום המדכא.
הספקתי ב-3 השנים הללו להכיר אנשים חדשים. לך כבר לא נשאר אף
אחד.
לא חשבתי שיכאב לי לאבד מישהי כמוך, שלכאורה לא הכרתי.
פגישות קצרצרות בבית של חברה משותפת לא נחשבות להיכרות מעמיקה,
אה?
אבל אם רק היית יודעת כמה בכיתי, כמה הייתי בשוק.
אם רק היית יודעת שאפילו עכשיו, 3 שנים אחרי התאונה, כשאני
מדברת עלייך הדמעות לא מאחרות להגיע.

רעות וניר כבר לא גרים פה.
הם עברו לבית של הדודים שלכם.
ממשפחה של שש נפשות מלאות חיים נותרו שני רסיסים.
שני רסיסים שבריריים.

אני חושבת שהזיכרון הכי חזק שיש לי ממך ומרעות הוא שתמיד
כשהייתי רואה אתכן, הייתי מתקרבת ומנסה לנחש מי זו מי.
היתה לי שיטה כלשהי לזהות, משהו עם הגומיות שהשתמשתן בהן. לא
זוכרת כבר, אחרי הכל- 3 שנים עברו.

אני יושבת כאן, 3 שנים אחרי האסון, ופשוט משחזרת הכל - איך
יצאנו לטיול פסח בצופים, ואיך ביום השלישי לטיול, בערב, הגיעה
מישהי מבוגרת וסיפרה לנו על התאונה של משפחת דרור, ואיך שכל
הלילה בכיתי.

יערה,
איפה שלא תהיי.
אני פה למטה, זוכרת אותך.
3 שנים אחרי, 10 שנים אחרי.
תמיד.
יהי זכרך ברוך.