"תשמע", אני אומרת לו, "דפקתי איזה חמישה ראשים, חצי אקסטה
ושתי שורות של קוק, ועכשיו, עכשיו אני מרגישה כמו פאקינג ניק
קייב"
שניה וחצי אחרי שאני מסיימת את רצף המילים אני מקיאה את נשמתי
שתי סנטימטר ליד הנעל שלו.
הוא גורר אותי לאמבטיה ושוטף לי את הפנים.
דרך אלף אלפי הזיות אני מחייכת אליו ובקול חלוש, סדוק, אני
ממלמלת לו
"גם לפאקינג ניק יש ימים רעים נכון?".
הוא מהנהן בראש וממשיך ללטף לי את הבטן בתנועות קצובות.
הוא מסטול בעצמו, העניים האדומות שלו מאימות לפרוץ מהפנים
הרזות , שכאילו מבצבצות מהחולצה הגדולה.
שנינו שוכבים על הקרמיקה הלבנה באמבטיה, עם כתמי קיא עליה, הוא
מלטף לי את הבטן, ואני מתרוממת מידי פעם לאסלה להקיא.
לפעמים אני מפספסת.
"אתה לא אוהב אותי", אני אומרת בנשימה ומתחילה לבכות, הכתפיים
שלי רועדות יותר מתמיד, והוא צריך לשטוף לי את הפנים כדי
להרגיע אותי.
"אף פעם לא אהבת אותי", אני בוכה עכשיו בהיסטריה.
והוא, בשלו- מחליף לי בגדים בשתיקה, נעלים, חולצה, מכנסיים,
גרביים.
בסוף הוא אוסף לי את השיער ומניח אותי על המצעים הקרירים.
אני כבר מרגישה יותר טוב, אבל ממש לא ניק קייב.
הוא נשכב לידי וממשיך ללטף לי את הבטן.
"אתה יודע, כואבת לי הבטן"
אני מצהירה ומסתכלת עליו.
"אז אולי תשאר פה ותלטף לי אותה עד שזה יעבור, טוב?"
אני מתחננת, ומסתכלת עליו במבט הזה שאני יודעת שהוא ממש אוהב.
הוא מהנהן,
"אני אלטף לך אותה עד שיעבור , ואולי גם קצת אחרי", הוא קובע
ומחבק אותי
"תשמע", אני אומרת לו, "דפקתי איזה חמישה ראשים, חצי אקסטה
ושתי שורות של קוק, ואני מרגישה זבל, הכי זבל בעולם, כמו שלא
הרגשתי אף פעם"
הוא מצמיד אותי אליו, ומלטף אותי בנקודה הזו בצוואר, נקודה שרק
הוא מכיר.
אני שותקת.
אפילו פאקינג ניק לא הרגיש כמוני, אף פעם.