ראשון 18.40   30.06.02

התקרבתי לתחנת האוטובוס בצאתי מהעבודה. בהתקרבי לתחנה, ישבו
מימין לשמאל, רוסייה בעלת שער שחור. כושית, ואפרוחית קטנה
בהירת שיער. כסא פנוי, ועוד מישהי.
ישבה שם האפרוחית, בהירת השער, ולידה מקום פנוי. ישבתי על ידה.
חיפשתי לראות למי היא שייכת. אפרוחית קטנה יושבת לה על כסא
בתחנת אוטובוס לבד. לא נראה כי היא שייכת לכושית. גם לא
לרוסיה, בהחלט לא. ואז הבחנתי כי היא אוחזת בידה כרטיסית נוער
ותיק בד קטן עם שרוך ארוך. אני לבד, ענתה לשאלתי. הכרטיסייה
בידה הוכיחה כי אכן כך.
בת כמה את?
שבע וחצי. נשמעה התשובה.
לרגע הרהרתי בלבי, איך זה ילדה קטנה נוסעת לבד. ואז גאו בי
ריגשותי האימהיים.
את יודעת איזה אוטובוס את צריכה?
כן.
כמה תחנות את נוסעת?
ארבע.
הפסקה קלה, שבה עיכלתי את המידע.
רגשותי גאו בתוכי למראה אפרוחית זו, הנוסעת לבד, כשכל משב רוח
קל עלול להעיפה למרחקים. הבחנתי בבגד גוף מבריק וורוד לגופה.
ובמכנסיים קצרים צבע חרדל.
ברגשות מעורבים שאלתיה:
תמיד את נוסעת לבד?
לא, לפעמים עם אבא...
אבל בוודאי לא בשעה הזו.
נכון.
באיזה שעה?
היסוס קל...
בטח יותר מאוחר.
כן.
כי לא ראיתי אותך פה מעולם.
יש לך חוג?
כן. בלט.

הסכר נפרץ. ומפל מים גועשים פרץ החוצה.

יש לנו היום הופעה. יש לי ריקוד אישי.
וואו...
כמה זמן נמשך הרקוד האישי?
לא יודעת.
ארוך? הרבה זמן?
כן.
שיהיה לך בהצלחה.
תודה.

הגיע קו 55. היא עלתה, האפרוחית שלי.
ראיתיה מבעד לחלונות הסגורים והנה היא מחפשת מקום. כמעט
התיישבה, ואז גילתה מקום פנוי ליד הדלת האמצעית. תיזהרי שלא
יטרפו אותך הזאבים. אפרוחית קטנה שלי.

הולכת לה אפרוחית, בת שבע וחצי. נראית כמו בת 5. רזה, דקת גוף.
תמימה כמו שרק אפרוחיות יכולות להיות תמימות. ואלוהים גדול
עוטף אותה באהבה ושומר עליה מכל רע.
היי שלום אפרוחית קטנה. היה נעים לי לפגוש אותך.
היי שלום... עוד אתגעגע אלייך אפרוחית.