רביעי 13.30  03.07.02

שרינה...
שרינה...
קומי שרינה...קומי...
תביאו לה מים...
מים, למי יש מים?
תרטיבו לה את המצח...
שרינה, קומי...
תפקחי את העיניים....
שרינה...
והנה שרינה קמה והיא כבר ישובה על מושב האוטובוס, ברווח הכפול,
כשפניה לכוון הנסיעה, במושב הקיצוני, משם היא נפלה למעבר
האוטובוס.
התגודדות, טוסיקים שמנים וגדולים מכל טוב, מתנוססים אל-על כדי
לסעוד את שרינה.
שמלות רכונות לראות מה קרה לשרינה.
וכבר מרגישים את רטט ההתרגשות בלב, משהו קרה לשרינה. סוף, סוף
נשברה שגרת הנסיעה. מה הנהג יעשה? האם ייסע לבית-חולים, האם
יעצור בצד?
בינתיים הוא לא עושה דבר מכל אלה.
הנהג ממשיך לשבת ליד ההגה כתמול שלשום כאילו לא קרה דבר -
הוא נוסע.
מישהי גדולה ושמנה לוחצת אותי אל מושבי בספסל הראשון. ליד
הנהג.
אני צמודה לחלון הזכוכית עוד מעט ואעוף החוצה.
סליחה... אפשר לשבת ישר?
איך את רוצה לשבת, את לא נמצאת ב... זה אוטובוס.
לא, אני לא חושבת שאני ב...
פשוט שבי ישר בבקשה.
ישבה ישר.
ושוב התעקמה.
מה קורה עם שרינה?
שרינה ילדה גדולה, לא רזה. הושבה על הספסל הכפול. עיניה גדולות
שחורות, חצי עצומות. מישהו נתן בקבוק. מישהו נתן חתיכת עוגיה.

שרינה יושבת, כמעט נופלת שנית, בקבוק ביד אחת. ביס מאפה ביד
שניה.
אימא שלה יושבת לצידה.
שרינה מה קרה לך?
מה קרה...
שרינה?
וכל האוטובוס כמרקחה.
מי יודע מה קרה לשרינה.