אני שמנה כשאני אוכלת,
אבל אוכלת רק כשאני שמנה.
פעם אהבתי להסתכל על סיילים בחנויות בגדים.
להיכנס, לבחור, למשש את הבד, למדוד,
להסתכל על עצמי במראה, להסתובב, ולקנות.
היום אני רק אוהבת להסתכל על סיילים בחנויות בגדים.
כשאחי היה קטן, הוא רצה להיות כדורגלן.
אבל סבא שלי אמר לו שעם זה לא קונים במכולת.
היום הוא כבר יודע שעם זה קונים את המכולת, וגם את הסופר ליד.
לפעמים אני קמה בבוקר ומרגישה יפה.
אז אני מסדרת ת'שיער, צובעת את הלחיים עם סומק,
ולובשת חולצה כחולה, כי כחול זה צבע מרגיע.
אני יכולה להסתובב ככה יום שלם, בהרגשה שאני הכי יפה בעולם, עד
שאני נתקלת במראה ומגלה שתקועה לי פטרוזיליה בשיניים.
איך זה שיש ימים שאני יכולה לדהור על חבילת עוגיות,
(ולא רק לפני מחזור),
וימים שאני מחשבת את הקלוריות של הסוכרזית בקפה?
אח"כ אני מתפלאת שהחיים שלי לא מאוזנים.
כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שבגיל 26 אני אהיה נשואה,
יהיו לי לפחות שלושה ילדים (אבל בלי כלב, יש לי פוביה מחיות),
ואני אהיה אשת קריירה מצליחה.
היום בגיל 26 אני רק רוצה להיות.
תשאלו כמעט כל אחד מה כל כך יפה בירח, ותקבלו כמעט את אותן
תשובות:
הוא גדול, ועוצמתי, ואפל, ומסתורי ולא ממשי. ורחוק. מאד רחוק.
בגלל זה הוא כל כך מושלם.
אז אולי לא כדאי לנסות להגשים חלומות.
אני כל הזמן בוכה על כך שאני לא מאושרת.
אבל בעצם, גם אם האושר יתיישב לי על הפרצוף אני בטח לא אשים
לב.
אולי אני אפילו אזיז אותו בטענה שהוא מסתיר לי ת'שמש.
אני חושבת שזו חוצפה שיש ילדים בני עשר שיודעים בדיוק מה הם
רוצים להיות.
אני בת 26 ואני לא יודעת אם אני רוצה להיות.
אני מחליטה לצייר, אבל מחזיקה מעמד חצי ציור.
אני מחליטה לכתוב ספר, אבל זונחת אותו כשהעלילה נתקעת.
אני מחליטה להיות עיתונאית, ומתחרטת אחרי שלוש וחצי כתבות.
מישהו רוצה לראות תערוכה של חצאים? |