בדברי הימים של תולדות הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית יום זה
ייזכר לעד. מה שהתחיל כנסיעת רכבת חסרת תכלית הפך למסע נצחי אל
תוך נפש האדם, ויותר חשוב, למסע חובק עולם להפצת המסר
הנפיחה...

יורגן מורגן מועלם רצה בסך הכל להגיע למסיבת יום ההולדת של
סנוונסון, אחיה של נינט, שהייתה מזכירתו לשעבר של גרובן
יוהנסון, סגן יושב ראש המועצה לגינון ואפיית עוגות במחוז
שטרודל, הנמצא בפינה הצפון מזרחית של שבדיה. הוא לא הכיר את
סוונסון ושנא את נינט אבל הוא ידע שמתילדה גוסטפסון תיהיה שם.
הוא שמע את שמה לראשונה רק הבוקר, בעת החליבה היומית של הפרות.
מתילדה, כך התברר, עמדה להתארס עם גרהרד פון-פלוץ, בנו של
ווילהלם ליכטינשטיין פון-פלוץ, מנהלה האגדי של הגלרייה לעופות
מפוחלצים. גרהרד, שהתעקש שכולם יקראו לו דוקטור פון-פלוץ היה
הפרוקטולוג המחוזי והרופא היחידי ברדיוס של 200 קילומטרים.

היציאות של יורגן מורגן לא היו סדירות לאחרונה. אימו הייתה
משוכנעת שזה נבע מהקטשופ הרב שהוא היה שם בקפה שלו. היא זכרה
שסבא שלה, סטפן עקום העין, סבל מאותה בעיה. אבל יורגן מורגן
ידע שזו לא הסיבה. הוא הפסיק לשים קטשופ בקפה כבר לפני שישה
חודשים, אחריי שקרא בעיתון המקומי על מותו של בילי בוב
קניגאהם, תושב מיזורי שבאר"הב, שמת עקב שתייה מוגזמת של מיץ
עגבניות.
                                   
יורגן מורגן ישב בצמוד לחלון הרכבת וצפה בשדות השלג הלבנים
שהתפרסו לכל עבר ומעבר לאופק. הוא היה בן-אדם שבור, נטול חדוות
חיים כלשהי. זאת הייתה הסיבה שגיטה, ארוסתו, עזבה אותו. היא
הטיחה בפניו את תבוסתנותו ואת מצב רוחו הדיכאוני התמידי. כל
תושביי העיירה ידעו שהיה לה רומן עם ביורן, הקצב הצמחוני, במשך
יותר משנה. אבל מסך הערפל שהוריד הדיכאון על חושיו של יורגן
מורגן עיוור אותו גם מול ארוסתו.

הוא התקשה להבין את תכלית קיומו. האם ייעודו בחיים הוא לחלוב
פרות בבוקר, למכור סנדלים בצהריים ולמכור כרטיסי בינגו במועדון
לקשיש בערב? אולי, הוא הרהר לעצמו, אני צריך לנסות למכור משהו
אחר, משום מה אין ביקוש גדול לסנדלים.

ייאושו היה מוחלט, לאחרונה הוא החל לפלרטט עם הרעיון של
התאבדות או הגירה לפינלנד (מתוך ידיעה שזה בעצם אותו דבר).
בעודו מהרהר, שקוע עמוק במחשבותיו, יורגן מורגן הופתע מצפירת
הקטר הסטנדרטית. בגלל מצבו הסמי-היפנוטי והדיכאוני, הצפירה
תפסה אותו בלתי מוכן וחלחלה לכל תא בגופו החיוור והשברירי.

הפתעה זאת תורגמה לצמרמורת, שהובילה להארה הגדולה. הארה שאותה
הגדיר, שנתיים לאחר מכן כ"מפץ הקוגניטיבי הגדול" בספרו השני
"נפיחות ונביחות- סיפורה של כלבת לברדור אלטרואיסטית: שבע
נקודות ושמונה עשר הערות על נפש האדם". יורגן מורגן הבין לפתע
את משמעות החיים. צפירת הקטר העירה אותו משנת החורף שנמשכה
לאורך 29 שנים של חייו האומללים, והובילו אותו להארה המיוחלת.


הוא הבין שהיציאות הבלתי סדירות נבעו מהסתימה התודעתית במעיים
של נפשו. כך הוא תיאר את זה בסיפרו הראשון: "צפירה, הערה,
הארה: משמעות החיים כמטפורה גסטרונומית". באותו רגע מופלא הוא
ידע שלא ישוב יותר לעיירת הולדתו, הוא ידע שלא יראה יותר את
אימו. אך חשוב מכול הוא ידע שזהו תחילתו של מסע בלתי נגמר, שלא
ייעצר גם במותו, אל נפש האדם דרך מערכת העיכול שלו.          
                                              .  
                                       
מהשנייה הראשונה של "המפץ הקוגניטיבי הגדול" הוא החל להרגיש
משיכה בלתי מובנת אל המזרח התיכון, אל ארץ הולדתו של אביו,
ראול מועלם, עיראק. יורגן מורגן ידע ששם הוא יבין את מהות
מסעו. ככל שהתקרב יותר למזרח התיכון הוא החל להבין את יעודו.

כאשר ביקר במדבוחה, עיר הולדתו של אביו,  התחוללה הארה השנייה,
"המפץ הקוגניטיבי הקטן", יורגן מורגן הבין שתפקידו בעולם זה
(אותו הגדיר כ"קיבה הקולקטיבית") הוא להביא לשלום עולמי.
השלום, הוא האמין, מתחיל בתוכנו. בתוך קיבתו של כל אדם ואדם
ללא הבדלי דת, גזע, מין, גיל והעדפה מינית. הוא הבין שהשכנת
שלום תצליח רק אם תמצאה תכונה או פעולה אנושית המאחדת את כל
בני האנוש השונים.

במכתבו למזכ"ל האו"ם, למזכ"ל הליגה הערבית, למזכ"ל ההסתדרות
ולחברי מרכז הליכוד הוא כתב: "... השלום העולמי נמנע מאיתנו
בגלל ההבדלים הפיסיים, התרבותיים והנפשיים בינינו. עלינו לחפש
מכנה משותף בלתי מתפשר שיאחד את כולנו. עלינו לחפש מכנה משותף
זה לא במציאות החיצונית, הסובייקטיבית, אלא בתוכנו... לכן
הגעתי למסקנה כי המפתח לשלום מתחיל בקיבתנו, נמשך במעיים
ומסתיים בפי-הטבעת של כל אחד ואחת מאיתנו. הנפיחה היא שמאחדת
אותנו: הלבנים, השחורים, האסייתים, הגברים, הנשים, היהודים,
הנוצרים, המוסלמים הבודהיסטים ופנינה רוזנבלום. עלינו לשחרר
נפיחה למען השלום... הנפיחה מונעת עצירות תודעתית של הקיבה
הקולקטיבית. שחררו את קיבתכם, את נישמתכם. שחררו אויר חם למען
השלום".

התגובות, מיותר לציין, לא איחרו לבוא. עוזי כהן, ראש פורום
סגניי ראש העיר בישראל, פנה באופן ניגש ליורגן מורגן והציע לו
להצטרף אליו לפגישתו עם נשיא ארה"ב שתתקיים בנובמבר 2009 לצורך
הצגת התוכנית שלא סתרה את תוכניתו שלו. את מכתבו ליורגן מורגן
הוא סיים ב: "... אני שולח לך נפיחת ברכה על יוזמתך המבורכת.
אני מאמין שנוכל לשלב את תוכניתך לשלום עולמי יחד עם תוכנית
השלום שלי".

מזכ"ל האו"ם, קופי אנן, הודיע כי הוא מפנה תקציב מיוחד לצורך
גיוס תמיכה ברעיון "הגאוני" לדבריו. עמרו מוסא, מזכ"ל הליגה
הערבית, ציין כי הוא במשך שנים מתרגל נפיחות באופן אישי וידע
שיש להן תכלית חשובה יותר מאשר ללכלך את תחתוניו. במכתבו הוא
הוסיף וכתב: "... אני מקווה שתוכל לשכנע את המתנחלים לגבי
תוכניתך. במשך שנים הם דגלו בעצירות כאידיאולוגיה..."
                                       
יורגן מורגן לא נירתע מהמכשולים שעמדו בפניו. הוא ידע שצפירת
הקטר תעיר, בסופו של דבר, את כולם בדיוק כפי שהיא האירה והעירה
אותו. הוא לא חשש מארגון הטרור החדש: "תנועת שחרור המעיים".
בנשמתם, הוא ידע, הם היו פלצנים כמו כולם.

שלוש שנים בלבד לאחר שיצא עם מסר הנפיחה ועם רעיון "המפץ
הקוגניטיבי", הוקמה באופן רשמי דת הנפיחה, שחסידיה היו מוכרים
כ"נופחים המשיחיים". הדת החלה לגדול בקצב מסחרר. יותר ויותר
אנשים הצטרפו אליה מידיי יום, למרות שמדענים טענו כי דת זאת
יוצרת נזק בלתי הפיך לשכבת האוזון.

ארבע שנים לאחר הקמת הדת ושבע שנים לאחר הפצת המסר, הצליחו
מתנקשים של "תנועת שיחרור המעיים" להתנקש בחייו של יורגן
מורגן. הוא כמובן ידע על מותו הקרב בטרם עת. עוד לפניי שסיים
לשחרר את נפיחתו הראשונה. התנקשות זאת רק הגדילה את קצב
המצטרפים למסר הנפיחה. האגדה מספרת כי גם לאחר מותו, בעודו
שוכב ללא רוח חיים על שולחן הפתולוג, יורגן מורגן שיחרר נפיחה
אחת גדולה ואחרונה.  

מאז מותו, מערכת העיכול המקודשת של יורגן מורגן, מוצגת לעיניי
כול בבית התפילה המרכזי של התנועה,"הפלוץ הקדוש", בפרברי העיר
מדבוחה.

יחי מורגן יורגן מועלם, מורינו, אבי הנפיחה הקיומית.