"כמה זמן אני מחכה ש... יבואו ימים טובים?"
כמה זמן צריך לחכות עד שנגיע למעלה? עד שנהיה באמת מאושרים?
מרוצים?
אומרים שאחרי כל עליה יש ירידה ואחרי כל ירידה מגיעה (סוף סוף)
העלייה שאתה מייחל לה מהבום של הירידה הקודמת, שהייתה כל כך
מהירה, ירידה חדה מהשיא לקרקעית שעדיין השאירה בך זעזוע מהחבטה
שקיבלת כשפנייך פגשו את רצפת הקרקע.
נחנק מהחול, מהאפר, נזכר פתאום בתמונות היפות, בהרגשות
הנפלאות, בהרגשה שהייתה הכי מדהימה שאפשר. הייתי על גג העולם.


בינתיים במטבח אני שומעת שיחה קולחת, אבא מדבר על המצב
הביטחוני, המצב בעבודה, הקושי בלפטר אנשים... אפשר לומר שמצבי
טוב הא?
ועדיין אני מרגישה את עצמי נחנקת מהאבק, מרגישה דמעות שרוצות
לצאת מרוב שהשתעלתי, מרוב תחושת ההקאה-
כן, בא לי להקיא את כל החרא הזה שאני סוחבת איתי מניפוץ הבועה,
הבועה שהייתה ברורה אבל שקופה, שסחבה אותי גבוה מידי והתנפצה.
ואז מתחילה העלייה, לפחות כך זה נדמה ואתה לא באמת יכול לדעת
איפה אתה נמצא כי העלייה ארוכה וקשה... ואולי היא עוד בעצם
בכלל לא התחילה...
אז כמה זמן צריך לחכות שיבואו ימים טובים?
"ואז כשאתה מצפה הכי פחות זה קורה..."
אבל לא לקוות? לצפות? מה הפתרון? קשה שלא לשאול את השאלה
"מתי?!"
ובינתיים הזמן עובר, והוא-לא שואל שאלות ולא אכפת לו אם אתה
מצליח להגיע עם עצמך למשהו, אם אתה עולה, יורד, אם נפלת או
אפילו אם עדיין לא הצלחת לאהוב אף לא משהו קטן אצלך... אז מה?
- הוא רץ.
לכל אחד באים ימים טובים?
ואם כן - אז כמה זמן צריך לחכות?