באמת ניסיתי שלא לחשוב על זה אבל זה הציף אותי בכל כך הרבה
מובנים. ידעתי שזה הכל בראש שלי ושברגע שאני אאמין שאין בעיה
אז באמת לא תהיה שום בעיה, כי בסך הכל אני בן אדם בריא ואין
שום סיבה שבעולם שזה יקרה לי שוב.
כל פעם מחדש הגעתי למצב הזה שצריך לשבת לאכול יחד, ואלוהים
יודע שניסיתי להתחמק מזה בכל כך הרבה דרכים שונות ומגוונות אבל
כל ניסיונותיי היו לשווא ושוב נפלתי למלכודת הארוחות המשפחתיות
שלו.
כבר ידעתי שאני צריכה לבקש מעט ולהכריז שאני לא רעבה, לא שזה
עזר בהרבה, בכל זאת היא הייתה מציעה לי לאכול עוד ועוד. הייתי
מחייכת את החיוך הכי מנומס שנמצא אצלי במאגר החיוכים וחוזרת
שוב על המשפט הקבוע "תודה, אני פשוט לא רעבה".
הם חשבו שאני בקושי אוכלת, ואיך יכולתי להסביר להם שכשאני
אוכלת בבית אני יכולה לחסל פי 4 ממה שאני אוכלת שם, ושאם הם
היו מתבוננים בי במצלמה נסתרת , הם היו נכנסים לשוק טוטאלי
מכמות האוכל שהבטן שלי יכולה להכיל.
הצלחת הועמסה והוגשה לי. אמרתי לעצמי בלב שזה בטח נורא טעים.
אבל על עצמך אתה לא יכול לעבוד.
לקחתי את הביס הראשון תוך שכנועים עצמיים שהכל בסדר, שאני אוכל
וארגיש בסדר גמור כמו אדם נורמאלי. האוכל החל להיכנס לי מהפה
לתוך חלל הבטן בתהליך איטי וממושך שייחלתי לסיומו המהיר.
הבטתי עליו, מתחננת לטיפת עידוד, רק מבט קטן שיראה שהוא שם
בשבילי. והוא רק אכל במרץ את כל תכולת הצלחת שלו, לא התייחס
כלל וכלל אליי ולכך שהצלחת שלי אינה מתרוקנת ושאני זקוקה
לתמיכה נפשית. אח שלו כמוהו, שתי טיפות מים רק קטן יותר, משתתף
בשיחה, זורק פה ושם איזה הלצה תוך חיוך חמדמד. אימא שלו צוחקת
צחוק קולני המרעיד את ליבי החרד, אני מבחינה בשומה חומה ובולטת
מנצנצת מעל שפתיה האדומות. איכשהו היא תמיד עם האצבע על הדופק,
דואגת שהעניינים יתנהלו כמו שצריך מסביב לשולחן. היא יודעת מה
כל אחד אוכל, נותנת עצות ליושבי השולחן כיצד לאכול ואילו
תוספות מומלצות להם. טיפוס דומיננטי לכל הדעות.
אני מתחילה להרגיש את הבחילה קצת מעל הבטן התחתונה והיא מתפשטת
לכיוון מערכת העיכול, מסרבת להפסיד במלחמה נגדי ומשתלטת
בתוקפנות על כל אחד מאברי גופי. קצות האצבעות שלי מתחילות
לרעוד. אני משחקת עם האוכל בעצבנות ומנסה להסתיר את ההרגשה
הנוראית האופפת אותי. תחינותיי לנס שיגרום לכך שהארוחה תיגמר
במהרה, (רעידת אדמה למשל), לא נענות, מישהו שם למעלה החליט
להשאיר אותי לבד במערכה.
"את לא אוהבת את זה?" היא שואלת אותי בדאגה. אני כבר מרגישה את
הטעם של האוכל העושה מסלול הפוך בחזרה אל הפה שלי. "זה דווקא
טעים לי, פשוט אכלתי קודם אז אני לא רעבה" (שוב עם חיוך
מנומס).
אני מבקשת מהמערכות שלי שיוותרו לי רק הפעם, כי זה ממש לא נעים
לעזוב ככה באמצע את השולחן ולרוץ להקיא בשירותים, ומה אם הם
ישמעו...
אני מחליטה לעשות הפסקה ולשתות קצת, זה עוזר.
את מעט האוכל שהיה לי בצלחת אני לא מסוגלת לסיים והבקשה היחידה
שעוד נשארה לי היא שהסיוט הזה ייגמר כמה שיותר מהר ונעלה לחדר,
רק הוא ואני, ואני אשכב לי לנוח, אולי לנמנם קצת, והכי חשוב -
להירגע!
היא מפנה לי את הצלחת ומרוקנת את תכולתה לפח, היא לא אומרת
כלום, רק שוטפת ומכניסה למדיח הכלים.
הוא מבקש ממנה רשות לעלות לחדר והיא מסכימה. אנחנו עולים. אני
נשכבת בייאוש על המיטה ועוצמת את העיניים, הפעם זה עבר
בשלום...
אני רוצה לישון וכנראה שגם הוא רוצה, אז הוא נותן לי נשיקה
ומיד נרדם.
הוא נע בשנתו, תוקע בי ברכיים ומרפקים, מתגלגל מצד לצד. ואני,
מתפתלת במחשבותיי המעיקות, מרגישה איך הקיבה שלי נאבקת בקמצוץ
האוכל שהצלחתי לדחוס לתוכה, משמיעה כל מיני קולות משונים, אולי
היא מעכלת את עצמה, מן דחף הרסני שכזה.
אני מתעוררת לקול דפיקות רמות בדלת, מה כבר יכול להיות חשוב
יותר מהשינה של הבן שלה וחברתו הרזה? "אימא קוראת לך לבוא
לאכול פירות" ושוב אני נכנסת לחרדה (כמה הם אוכלים?!)...
הוא ממשיך לישון ואני מחזיקה אצבעות שהוא ימשיך עוד ועוד עד
שתופיע כתובית ענקית על המסך "TIME'S UP" והארוחה תיגמר לפני
שנספיק להגיע. אבל לצערי הרב אנחנו לא חיים בסרט ותוך כמה
דפיקות מחרישות אוזניים הוא מצליח לקום מהמיטה וכך נגזר גורלי
לעבור סיוט נוסף.
אנחנו יורדים למטה שוב, כולם כבר יושבים בסלון והפירות מחכים
בקערה ירקרקה וקיצית. אף אחד מלבדי לא שומע כשהאבטיח לוחש
"אני אגרום לך להצטער על כל ביס שתיקחי ממני". אני מבקשת ממנו
יפה שיפסיק להציק לי אבל הוא לא שומע אותי כי לאבטיח אין
אוזניים.
היא אומרת לי לקחת ואני לוקחת, היא אומרת לו לקחת והוא לוקח,
היא אומרת לי לקחת גם מהאבטיח כי הוא פשוט כל כך מוצלח לדעתה,
ואני אוכלת ממנו, לאט לאט ובזהירות.
אני מבקשת סליחה, הולכת לשירותים שהכי רחוקים מהסלון שבו הם
יושבים, מדליקה את האור, סוגרת את הדלת, מרימה את האסלה,
מתיישבת על הרצפה מול השירותים ומחכה לצאתו של שד ההקאה ממני.
אני מרגישה את שביעות הרצון של השד מהכניעה שלי. הוא לא
מתמהמה הרבה, הוא יודע בדיוק מתי אני מוכנה.
האוכל עולה לאיטו בצינורות ההקאה תוך בחילה נוראית שמעבירה בי
צמרמורת. הגרון צורב ומתמלא בנוזלים. כל האוכל שאכלתי ביום
האחרון יוצא מתוכי בזרם גושי, צהוב, מבחיל ומסריח. פעם, פעמיים
של פליטה מספיקות לי ואז אני מורידה את המים. אני שוטפת את
השיניים כמתוך הרגל, מסתכלת במראה ומקללת את היום שבו נכנסתי
לבית הזה לראשונה.
הוא כבר עלה לחדר ומחכה לי שם. "הקאת?" הוא שואל באדישות.
"כן", אני לוחשת. הוא מסתכל עליי בעצב. זה לא עוזר. לא איכפת
לו. לי דווקא איכפת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.