קיבתי מתכווצת ומזרימה חומצותיה
כאשר אתה מצדיע לי.
עומד זקוף, פני הפסל שלך משתאות אל-על
אינך ממצמץ, עינייך מחוספסות ודהויות
שפתייך נעולות באיפוק
עצמות לחייך בולטות ואיתנות
סנטרך זקור, מגולח ללא רבב
גופך החסון אינו רועד.
שממה חיה.
גם אם ילדה קטנה, תמימה, הייתה עולה באש מולך
מאף שריר אפילו רפלקסיבית לא הייתה בורחת תזוזה,
גם לא בטעות וגם לא במכוון.
גבול דק בין אדישות להלם,
בין שנאה לאהבה.
וכשגיץ בשוגג נתפס בך
והתחלת אתה לעלות באש,
נתת ללהבה לאכול אותך.
עדיין נשארת עומד!
זקוף!
אדיש!
או מוכה הלם?