אז פגשתי אותה. יפה כמו בחלומותי, חלומית כיופי; חיוכה חושף
חניכיים ורדרדות ושיניים צהבהבות, אפה קמור במקצת, אך
האי-שלמות הזו רק מעצימה את ענוותה. היא רצה אלי וחיבקה אותי,
נמרצת כתמיד, שמחה כמקדם, שלווה לעד.        

בשינה לא ממש שלווה ורגועה חלמתי עליה יפה כמו במציאות,
כשהמציאות כל כך מכוערת. שערה פרוע ומלוכלך. הליכתה אגרסיבית
ותנועותיה עדינות. היא שולפת לשון חדה על שנואיה, מחבקת את
אהוביה ולעיתים ההיפך.

אני הפוך. הוא התאבד, ירה לעצמו בראש. השאיר כתם סמיך ודביק
וזה כל מה שנשאר ונותר ממנו, חוץ מזכרון.

את זוכרת שלא הודתי באהבתי אלייך? שאלתי את עצמי בלב בעוד היא
מברברת משהו על יומולדת של חברתה וספגטי. את זוכרת שהודתי
בסוף, אבל היה מאוחר מדי? שאלתי בשנית. אני מתגעגע.

גם היא מתגעגעת לימים חסרי שקיות של חוסר שינה מתחת לעיניים.
היא נתנה כמה פליקים למזרק ותקעה את המחט עמוק בתוך הוריד.
הרגשה טובה כל כך. עכשיו היא כל כך נהנית.

הוריו כעת לא נהנים, הם שבר כלי. חבריו אפופים ושפופים. בסוף
שרפו אותו וכל מה שנותר ממנו אחרי שניקו את הכתם זה אפר. אפר
וזכרון.

אני מנסה לא להזכר בעוד אני מתבונן בך הולכת. הנה הלכת ואני
נותרתי עומד ומסתכל על ישבנך הענוג. גם אליו אני מתגעגע.

עכשיו היא מתגעגעת לרגע שלפני שתקעה לעצמה מחט בוריד. הפרפורים
מתחילים, הקצף יוצא מהפה, כמו חולת כלבת ברגעיה האחרונים. עוד
מעט הסבל יעבור. מקודם היה לה כל כך כיף. שערה הפרוע נשמט על
הרצפה.

לקחו אותך, אני פה לבד בוכה על הרצפה, מגלגל ומדליק ג'וינט
עצבני, צוחק, בוכה וצוחק.

ועתה שדעכו מבחוץ הרוחות, עוד מתחוללת בפנים סערה על שמך.
אמור לי, איך אתה על משכבך?
ואם פעם היינו נפגשים כולנו לחגוג לך יום הולדת,
הרי זה נשכח, ובמקום אנו מתאספים ולא נפגשים, וגם לא חוגגים.
אז תגיד לי, הסחיטה הייתה שווה?
זה לא שאני כועס, לא לא!
אנשים נפרדים, הולכים איש איש לדרכו.
גדלים, מתבגרים, משתחררים מזכרונות עבר --
אך אתה, תמיד תשאר כזכרון צורם בלב.
ממך, גם כששיבה תעטר את פדחתנו, לא נוכל להשתחרר.
אבל אני לא כועס.
ואולי הכל לטובה.
אתה לא פה איתנו, אבל אנחנו כאן איתך.
ולאן שלא אפנה --
וגם אם זה יהיה רק מכוח ההכרח --
לבבותנו יהיו שזורים. לעד.