...סיגריה...

לפעמים הייתי רוצה להיות סיגריה וכל מה שנלווה אליה. הייתי
רוצה להיות נצרך כל-כך, שירצו לאמץ אותי חזק אל החיק, שיזדקקו
לי ולא יכלו בלעדי. שירטיבו אותי קלות וילחכו את קצויתי עם
שפתיים רכות, שידליקו אותי וירגישו שטף של חום מדגדג. שאני
אשייט בגוף ואנער תא-תא מכף רגל ועד ראש. שימצצו אותי וישאבו
כל מה שיש בתוכי.
ואז, אפרוץ החוצה בצורת עשן וארחף באוויר קליל כנוצה. אפרוש את
ידי ואת נפשי ובהופעה אחרונה ודרמטית אתפוגג בחלל. וכל זה חוזר
חלילה עם כל שחטה מזדיינת נוספת, הו, איזו מן הרגשה זו בטח.
אבל כמו תמיד, בסוף ימעכו אותי בתוך קערת מתכת ויזרקו אותי
לפח. זה תמיד קורה - מנצלים, מתענגים, מנצלים ובסוף מועכים.
כמו תמיד. כמו תמיד.

...דיבורי גבר...

כל פעם שגבר מדבר עם בחורה, אלא אם היא רווית שומן ושעירה (וגם
פלולה חושנית במתחם הסנטר ומעלה יכולה לעבוד), הוא יכול להיות
הכי שרמנטי ומתחשב בעולם, ולרוב יצאו לו משפטים שנונים בשיחות
סרק על הא ועל דא. אך האמת לאמיתה היא שבתוך הראש עולים משפטים
אחרים לגמרי שהיה מעדיף לדבר עליהם, כמו: "אני ממש רוצה לדון
נוספות על אם את אוהבת... שאני מקפיץ לך את הדגדגן עם אצבע אחת
או שתי אצבעות?" או, "ומה את מעדיפה - אוראלי, אנאלי, או שאני
סתם ארחיב לך את הכוס?"

...ריחות המלחמה...

הצמדתי את שתי לחמניותיי האחוריות על כס המלכות הבוהק בלובנו
הבתולי. מושבו היה קר, והעביר צמרמורות בגופי, שאט התרגל
לצינתנו של הכס, והפעיל חום נגדי בכדי למתן את הקיפאון המתפשט.
זה היה חדר שלטוני, בו אני רואה כל ואיש אינו רואה אותי, בו
אני מפקד על גלי הזעם הנובעים ממני וממלאים רק את הוראותיי
בכבוד. הריעו למלך, מלככם, ענק העולם, מפיץ האימים, שואג
הסופות, הריעו והצדיעו, כי באתי לחדש עוד קרב במערכה המגוללת
אחריה את נתיני היקום, קטנוניים אשר יהיו, ארורים אשר הם,
קטנים כנמלים לפיל דוהר. מסביב רחש כינורות דקים, ורוחשות
צלילים המופקים ממיתרי כלי המלאכים, מוזיקה ערבה הנשמעת כשירת
סירנות אשר אט הופכת לסימפוניה אימתנית וסוחפת. אני מושיט את
ידי אל על, אוחז בקירות ומרעדם, צווח ליציאת כוחותיי. קולות
תותחים נשמעים, ממלאים את אוזניהם של השומעים בצלצול מחריש
אוזניים. עשן נכנס למעוז חפצי, משסה באפי ריח ריקבון עז. בעודי
נשנק, מכווץ את שרירי בטני, קורא אני להתקפה נוספת. קול חיילי
מהדהד כתרועות, הניצחון קרב. האם אתם שומעים אותו? רעם הגלים
השוצפים על סלעים מלאי גובה ורבי הרוחב בולע את צעקות הלוחמים,
לוחמי שלי. מים מתיזים לכל עבר בעוד שדה הקרב דביק מלהט.
השחרור שוב מתקרב, ונותרו מספר קטן של דקות לפני כיבוש מטרתי
הנשגבת. כפות ידי הפרושות מתעגלות לאגרופים, ומתחיל אני להכות
באלימות את הקירות המקיפים אותי. מהלומותיי מקנות קצב תופי
מלחמה, כפי שנהגו להשתמש בהם פעם, בקרבות ההיסטוריים של שחר
האנושות. קצב סיסטמי זה מחדיר כוח רצון לשאריות ההמון הדוחף.
ובלחץ אדיר הם דוהרים לכוון הים הכחול והבוגדני, שבמצמוץ עין
יכול להפוך מרגוע ומרגיע לסוער והרסני.

אני נושם לרווחה, המערכה תמה. כוחותיי צפים באושר, שקטים לאחר
קרב מעייף זה. שלג סמיך יורד כעת בכבדות ממעלה, מכסם בשלווה.
דאגתם היחידה כעת הינה השיבה הביתה, להיפגש עם קרוביהם וחיילים
עברו. חיוך מתפרש על פני, בעודי שולח לשרביט המלכות. ואחזו
בחוזקה, ומורידו מטה. והים, שעמד מלכת, הראה את פרצופו האמיתי
ובקרבו מערבולת התקוממה ונפערה. לכו לביתכם אני  מפציר בהם,
לחמתם מספיק והיטב. אין ספק שהיום היה יום שיירשם בדפי
ההיסטוריה. היום לחמנו לכבוד ולמען כל מה שחשוב, כל מה שישפיע
על דורות העתיד, כל מה שזעקת האדם הקטן מבקשת אך עד כה לא
נענתה. אכן, יום היסטורי.

מבחוץ קריאות לשלומי. "אני לא מתעכב הרבה זמן, נכון?" אני
שואל. "תיכף אצא, אשוב אל חיקכם", אני מצהיר. מתרומם מכס
מלכותי, מרים את מכנסי ורוכס אותם, יוצא אני אל המסדרון בראש
מורם וגאוותני. כעת נותר רק לשטוף ידיים טוב עם סבון, אבל קודם
להתיז קצת ספריי נגד הריח.

...שטיפת ידיים...

פתחתי את הברז והתחלתי לשטוף את ידיי.

למה זה תמיד קורה לי? למה אני תמיד מתחיל לגמגם ברגע האמת, כמו
איזה כלב צולע שיודע שעומדים לקחת אותו לאיזו קרחת יער נטושה
ורחוקה, ולדפוק לו כדור בראש בטענה שעבר זמנו "כן, אנחנו
אוהבים אותך חמוד", ורגע הוא מקשקש בזנב, וברגע השני הזנב נשמט
ועליו חתיכות מוח דביקות. אז למה אני תמיד מגמגם ברגע האמת?

התחלתי לסבן את ידיי.

בכלל, עד שסוף סוף יש לי הזדמנות, אני תקוע בסרט מהעבר. סרט
כזה של צ'רלי צ'פלין או באסטר קיטון, בשחור לבן ובלי קול, בו
רודפים אחרי הגיבור שוטרים או בריונים והם כל הזמן רצים
במעגלים. אז ככה אני מרגיש. תקוע. עד שסוף סוף יש לי הזדמנות.

התחלתי לקרצף מתחת לציפורניים.

ומה שעוד יותר מרגיז שהפעם אני לא זה שיזמתי, אני בכלל לא
התעניינתי, אפילו לא הסתכלתי לכיוון. האם החיים שלי תמיד יהיו
ככה? האם בכל רגע גדול אני אשתפן? אולי כדאי שאפרוש לגמלאות
באיזו מערה ואגדל לטאות בתור חיות מחמד, כי זה לא יכול להימשך
ככה.

התחלתי לקרצף בין האצבעות.

איפה בדיוק אני יכול למצוא בטחון עצמי, אולי יש חניות, אולי
אפשר לקנות? "כן, אני רוצה צנצנת של בטחון עצמי, ותביא לי גם
טיפות אגו" ואז המוכר יארוז לי בשקית ויאמר, "יש לנו במבצע
כדורים לרגשיות גברית רק ב-99 שקל, האם אתה מעוניין?" ואני
אהנהן בראשי והוא ישים לי גם את הכדורים לרגשיות גברית ב-99
שקל בשקית. ואז אלך הביתה, אשתה מהצנצנת והטיפות, אבלע אחד
מהכדורים, אחכה חמש דקות ואצא אדם חדש. בטח הדברים האלה
ממכרים.

התחלתי לקרצף את שאר חלקי ידיי.

למה אני שואל יותר מידי שאלות, למה אני שואל בכלל למה אני שואל
יותר מידי שאלות? מספיק עם ההתחבטויות, וחסל עם הדילמות והאילו
וגם האילולי. פשוט תפעל. תפעל לפי אינסטינקט ולא רגש. לפי
החיתיות שלך ולא הלב. תשתמש במוח השני, המוח הזה שדומה לבייקון
אנד אגז. אתה כבר לא ילד קטן, ואימא כבר מזמן הפסיקה להחזיק לך
את היד. אולי כל מה שאני צריך זו סטירה שתעיר אותי? ואולי אני
פשוט צריך להפסיק לשאול שאלות.

התחלתי לסבן כל-כך חזק שהתחיל להתקלף לי העור.

קח נשימה ארוכה, תאהב את עצמך, תשלח איזו קריצה חושנית לדמות
שאתה מסתכל עליה בראי כשאתה שוטף ידיים ולך על זה.

ואז נשרו לי הידיים, אז הפסקתי לשטוף.