מייקי לא ידע היכן לקבור את עצמו. 'אין תשובה. אני הורג את
עצמי אם משהו קורא לאמא ואבא'. לפתע צלצל הפלאפון של מייקי.
המספר היה חסוי. 'אוי, אלוהים, הנה זה בא...'
"הלו?" פתח מייקי בהססנות.
"מייקי! הכל בסדר אצלך?". זאת הייתה המורה שלו למתמטיקה. מצד
אחד הוקל למייקי שזה לא מבית-החולים, חס וחלילה. מצד שני, עוד
יותר שאלות הציפו את מוחו של מייקי שאיים להתפוצץ בכל רגע. 'מה
פתאום המורה שלי למתמטיקה מתקשרת אליי, ועד באמצע החופש! מה
היא קשורה?', שאל את עצמו מייקי.
"אה, כן, הכל בסדר", אמר מייקי וניסה לא להשמע מודאג, "בעצם,
שום דבר לא בסדר! הערבים המסריחים האלו הפציצו את תפן, ועכשיו
אני לא יודע מה קורה עם אמא ואבא!", הטיח מייקי במורתו
למתמטיקה.
"או, בגלל זה בדיוק התקשרתי. הורייך...", התחילה המורה לדבר.
"מה איתם? מה קורה איתם? תגידי לי, נו אני מחכה!", צעק עליה
מייקי.
"קודם כל, תפסיק לצעוק. כתוצאה מההפצצה הוריך נפצעו...",
המשיכה המורה.
"מה?! אני לא מאמין! מתי זה קרה? ומאיפה את יודעת, איך את
קשורה בכלל? את בכלל מנשר! הרחק, הרחק מכאן", המשיך מייקי
לצעוק.
"הוריך נפצעו היום בבוקר. למזלם, הם לא היו בדירה ברגע ההפצצה.
הם בבית-החולים בנהריה עכשיו. מייקי? מייקי! שיט, הוא ניתק
לי", אמרה המורה.
מייקי לקח איתו את הפלאפון לכל מקרה. הוא אסף בתיק קטן עוד כמה
דברים, ויצא בדרכו לצימר שבו שהו המדריכים. בעצם, רגליו נשאו
אותו, בעוד הוא מנסה להתעשת על עצמו. הצימר של מקקיו נגלה לו
באופק. הוא רץ לשם, פשוט רץ. כשהוא הגיע, הוא פתח את הדלת.
"תגיד, לא לימדו אותך לדפוק?", שאל אותו קרנריו בצחוק.
"כשההורים שלך שוכבים פצועים בבית-החולים, בגלל איזה כמה ערבים
מסריחים, לדפוק בדלת זה הדבר האחרון שאני חושב עליו!", אמר
מייקי בחריקת שיניים.
"מה?! ההורים שלך? פצועים?", ענה לו בהלם מקקיו.
"כן! איפה אתה חי? אתה אמור לדעת שכאן בצפון מפציצים עם
קטיושות. היום הייתה הפצצה! תודה לאל שהיא הייתה חלקית. ההורים
שלי שוכבים בנהריה. קח אותי לשם! בבקשה!", אמר במהירות מייקי.
'כל דקה מיותרת', חשב לעצמו.
"כן, אני כבר שולח איתך את עידו", אמר מקקיו ויצא מהצימר,
"ואתה, תישאר כאן, הבנת?" אמר מקקיו ביציאה.
מייקי הנהן.
כעבור כמה דקות, שנראו למייקי כמו נצח, הגיע עידו לצימר.
"בוא, האוטו לא כל-כך רחוק מכאן. ארזת כמה דברים בסיסיים?" שאל
אותו עידו.
"כן. קח אותי, בבקשה כבר תקח אותי אל ההורים שלי", התחנן
מייקי.
שניהם יצאו, בדרכם לאוטו של עידו. הפעם, ההרים נראו למייקי עוד
יותר מאיימים. 'כל שניה הולכת ליפול פה איזה קטיושה', חשב
מייקי.
שניהם הגיעו לאוטו של עידו ונכנסו. השמועה על הפציעה של הוריו
של מייקי עברה בכל המחנה, וקבוצה גדולה של ילדים התאספה מול
המכונית של עידו. מייקי ראה שם את שותפיו לצימר, ואת עדי,
כמובן. המכונית של עידו עלתה ברוורס את המדרון, והם יצאו
שניהם, בדרכם לבית-החולים. בדרך, בניסיון להרגיע את מייקי, פתח
עידו בשיחה.
"יפה כאן, ככה בלילה. באמת יפה", אמר.
"כן, רק חבל שכל שניה השקט הזה יכול להיות מופר בגלל איזה
קטיושה", ענה לו מייקי.
"תראה, אתה צודק. אבל אני, למשל, אני מחיפה. שם, אמנם יש את הר
הכרמל, אבל לעולם אתה לא תראה שם את הפסטורליות שיש כאן. בגלל
זה אני כל-כך אוהב את הנוף של הצפון", המשיך עידו.
"שם לפחות לא נופלות עליך קטיושות. שם יש לך מקום בשורה
הראשונה במחזה: 'הצפון והקטיושות'. הרבה אפקטים יש במחזה הזה",
אמר בציניות מייקי, וצחק.
"כן. אבל אל תזלזל, במלחמת המפרץ לך היה כרטיס בשורה הראשונה
במחזה: 'מלחמת המפרץ'. שם האפקטים היו הרבה יותר טובים ורועמים
אם אתה מבין למה אני מתכוון", אמר עידו. שניהם צחקו.
לפתע מייקי נזכר בהארי פוטר. 'לא! אין מצב שאני אהיה יתום כמו
הנער המשקפופר הזה!'

הם הגיעו לבית החולים.
"תודה", אמר מייקי ויצא מהמכונית, רץ לדלת הכניסה. עידו
בינתיים נסע להחנות את מכוניתו.
מייקי בינתיים הגיע לקבלה. "איפה שוכבים ברוך ואיימי, בבקשה?",
שאל מייקי את האחות האחראית.
"תסלח לי, אבל מי אתה?", שאלה אותו.
"אני בנם! איפה הם שוכבים?" המשיך מייקי בשלו.
"מחלקה פנימית ג'. אתה ממשיך כאן ישר, פונה שמאלה, ואז ימינה.
שם, באחד מהחדרים", ענתה לו.
"תודה".
"בבקשה".
מייקי רץ לאן שאמרו לו. כשהגיע לחדר של הוריו הוא גילה לפליאתו
את המורה שלו למתמטיקה יושבת עם הוריו. 'וואו, עכשיו זה נראה
עוד יותר מוזר. מה קשורה המורה שלי למתמטיקה להוריי?'
"היי! מה את עושה פה?", שאל אותה מייקי.
"אני... אני... אה", גמגמה.
"איפה הרופא האחראי?" שאל מייקי.
"הנה", אמרה והצביעה אל המסדרון.
"אה, סליחה. אתה הרופא האחראי? אתה טיפלת בהוריי?" שאל מייקי
את הרופא.
"אכן, כן. מי אתה, אם יותר לי לדעת?" שאל אותו הרופא.
"אני הבן שלהם. מה שלומם?", שאל מייקי.
"הם יהיו בסדר. עכשיו הם ישנים, כי הם היו נורא מותשים. שמנו
אותם במעקב, אבל אני בטוח שמחר הם ישתחררו", אמר הרופא.
"כן, אבל מה קרה להם? מה החזירים נוטפי הדם עשו להם?", שאל
מייקי.
"ובכן, להוריך היה הרבה מזל. הרבה חברים שלה נמצאים בחדרי
הניתוחים, ורבים אחרים פשוט נעלמו. ההורים נפצעו בצורה קלה
בצוואר, מרסיס של קטיושה שנפלה באזור העבודה שלהם", ענה
הרופא.
"תודה לך".
"בבקשה".
לפתע הגיע עידו. מייקי כבר התעשת, לאחר שיכל לנשום לרווחה.
'הוריי בסדר! בסדר גמור!', חשב.
"היי", אמר עידו למורה של מייקי למתמטיקה, כאילו הכיר אותה
הרבה זמן.
"היי, מה המצב?" שאלה אותו.
"את רואה", אמר והצביע על מייקי.
מייקי יצא מהחדר. הוא צריך היה לנשום קצת אוויר צח. 'איך זה
שכל-כך הרבה אנשים זרים מתערבים לי בחיים הפרטיים, כשאני צריך
עזרה? אולי ככה צריך להיות. אולי כל זה בזכות אלוהים. בעצם, אם
הם עזרו לי, למה להתנגד? שיהיה!', חשב מייקי. הוא חזר לחדר.
"עידו, אני יודע שזה קצת מוגזם, אבל הייתי רוצה להשאר פה עד
שהוריי התעוררו. זה בסדר?", שאל מייקי את עידו.
"כן, בסדר גמור. אני מבין, אין בעיה. אתה תהיה אצלי בקבוצה",
אמר עידו למייקי.
"אה, לא. הייתי רוצה להיבחר לקבוצה כמו כולם, ולא בגלל שההורים
שלי פצועים וצריך לדאוג לי", אמר מייקי.
"בסדר, אין בעיה. הלכתי, ביי. תמסור ד"ש להוריך, מייקי", אמר
עידו.
"ביי", אמר מייקי, "גם את יכולה ללכת. אני אסתדר לבד, אני אקח
אוטובוס", אמר מייקי למורה שלו למתמטיקה.
"לא! בשום פנים ואופן לא! אני לא אתן לאח... אני לא אתן לך
לנסוע לבד באוטובוס. אני נשארת כאן עד שהוריך יתעוררו ואז אני
אסיע אותך למחנה", אמרה למייקי.
"טוב, בסדר".
שניהם ישבו כל הלילה יחד, בחדר של הוריו של מייקי. בשלב
מסויים, בגלל היום המתיש שעבר על מייקי, הוא נרדם. הוא הרגיש
איך אדם נוסף שם עליו שמיכה ומחבק אותו. אז מייקי חלם חלום.
הוא חלם שהמורה שלו למתמטיקה היא בעצם אחותו. ואז כשחשב על זה,
הוא באמת ראה בה את יופי המשפחה: שער חצי קצר חצי קרה,
בלונדיני. פנים שדמו לפניו, עיניים כחולות. וואו, בול הוא
כאישה.
את מייקי העיר רעש חלוקת האוכל. המורה שלו למתמטיקה, הכל-כך
צעירה, ועם זאת אחת שעברה כבר הרבה בחייה, שכבה על גבו, ישנה.
הוריו כבר התעוררו, וחייכו לעבר מייקי ומורתו למתמטיקה.
"אמא! אבא!", קם מייקי, העיר את המורה שלו למתמטיקה, וקפץ לעבר
הוריו.
"אחחח, מייקי. למה עזבת את המחנה?" שאל אותו אביו. היינו
מסתדרים לבד.
"לא עזבתי. ביקשתי מעידו, שהוא מדריך במחנה, שיקפיץ אותי לפה,
כדי שאני אוכל להיות איתכם. ואז מצאתי פה, משום מה, את המורה
שלי למתמטיקה. ביקשתי מעידו לחזור כשאתם תתעוררו. הוא הסכים!",
אמר מייקי.
"טוב, זאת בסה"כ פציעה קטנה בצוואר", אמר אמו של מייקי,
איימי.
"כזאת פציעה, שכמעט גרמה לי לאיזה התקף לב. תגידו, איך זה, שרק
בגלל החדשות אני ידעתי שאתם פצועים. מה היה קורה אם לא הייתי
רואה חדשות?", שאל מייקי את הוריו.
"אז זה היה לטובה. לא היית בא לכאן, היית רגוע, ולא היית שומע
בכלל על הפציעה הקטנטונת שלנו", אמר ברוך, אביו של מייקי.
"היה לכם מזל. אפילו הרופא אמר. ומה היה אם זה היה יותר
מפציעה?" שאלה מורתו של מייקי למתמטיקה את הוריו.
"טוב, אז נודה שזאת רק פציעה", אמר איימי.
"לאן תלכו עכשיו? הבית הרוס לבטח, ואני לא הולך לתת לכם לחזור
למטווח הזה, כאשר אתם המטרות", אמר מייקי.
"באמת, לאן נלך?", שאל ברוך את איימי.
"בואו אליי. יש מספיק מקום בדירה שלי", אמרה המורה למתמטיקה.
"מה? אתם הולכים להסכים לזה?" שאל מייקי.
"בהתחשב בנסיבות, כן", אמרה איימי.  
"למה, מה הבעיה?", שאלה המורה למתמטיקה את מייקי.
"תגידי לי אם זה לא נשמע מוזר, שההורים שלך לנים אצל המורה שלך
למתמטיקה", ענה לה מייקי.
את השיחה קטע הרופא שנכנס לחדר.
"אוו, אני רואה ששניכם כבר מרגישים הרבה יותר טוב", אמר הרופא
לאיימי וברוך.
"תודה לאל, כן", ענה לו ברוך.
"טוב, אז היום יש לכם יום עמוס. נעשה לכם כמה בדיקות, נוודא
שאפשר לשחרר אתכם. אח"כ אתם תמלאו ניירת, ואתם חופשיים", אמר
להם הרופא.
"אנחנו מוכנים להתחיל בבדיקות כבר עכשיו", אמר ברוך, "נכון,
אהובתי?"
"כן", אמרה איימי.
"אם כך, שיהיה לכם בתאבון. מיד לאחר ארוחת-הבוקר נתחיל
בבדיקות", אמר הרופא עם חיוך.
"מייקי, בוא אני אקח אותך חזרה למחנה", אמרה המורה למתמטיקה.
"לא, אני רוצה להשאר כאן עם אמא ואבא", אמר בהחלטיות מייקי.
"לא, מייקי, תחזור למחנה. זה רק יגרום לנו להרגיש טוב יותר,
שאתה בטוח. תחזור", אמרה איימי.
"טוב, אם אתם מסלקים אותי ככה, אז כנראה שבאמת הגיע הזמן
לחזור", אמר בעליצות מייקי.
"בוא לפה", אמר ברוך. אביו של מייקי חיבק אותו ולחש לו באוזן:
"שמור על עצמך, ילד".
אח"כ חיבק מייקי את אמו, והיא אמרה: "אנחנו נתגעגע אליך. אל
תשכח להתקשר, ואנחנו נעדכן אותך בנוגע למצבנו".
"אוקיי, ביי!" אמר מייקי.
הוא לקח את התיק האישי שלו ויצא עם מורתו למתמטיקה לעבר
מכוניתה. ביציאתם, הודתה המורה למתמטיקה להוריו של מייקי.
"על מה?" לחשו לה בחזרה.

למייקי היו כל-כך הרבה שאלות לשאול את מורתו, כך שהוא החליט
לנצל את הנסיעה  לשם כך. בדרכם למחנה, בדיוק כשעברו את צומת
גולני, שאל מייקי את מורתו את כל השאלות שעלו בראשו באותו
רגע.
"קודם כל, תודה. תודה על הכל", אמר מייקי.
"אין על מה", ענתה לו מורתו.
"אוקיי, אולי זה לא יהיה יפה כל-כך, אבל את המורה שלי
למתמטיקה. מורים בד"כ לא מתערבים לך בחיים הפרטיים. ובכל זאת,
מה עשית בבית-החולים, עם הוריי?", שאל מייקי.
"באמת מגיע לך לדעת את הכל. אני הייתי בבית-החולים מפני ש...
אה... אוקיי. אני הייתי באותו יום בבית-הספר. כשהתחילה ההפצצה,
יצאתי מבית-הספר. למזלי, לא נפגעתי. אבל ראיתי את הוריך, ולא
סתם. הם היו פצועים. המחזה היה נורא: אנשים פצועים, חלקם
מדממים למוות. לא הייתי מקנאה במי שהיה רואה את זה. אבל מתוך
כל ההמולה, ראיתי את הוריך, והחלטתי לעזור להם. אני ידעתי שאתה
במחנה, אז החלטתי לדאוג להם, ונסעתי יחד איתם לבית-החולים",
ענתה המורה, ונשמה לרווחה.
"אוף, אני כל-כך מטומטם. אני נורא מצטער שצעקתי עלייך בטלפון.
אני דאגתי להוריי", אמר בשקט מייקי.
"אתה בכלל לא מטומטם. אני מבינה, דאגת", אמרה המורה בחיוך.
"תודה", אמר מייקי.
"על מה?", ענתה המורה.
"על הכל: על זה שאת היית עם הוריי, שאת כל-כך מבינה. תודה",
אמר מייקי.
"אה, אין על מה", אמרה המורה.
"ורגע, מאיפה את ידעת על מחנה הקפוארה?", שאל מייקי.
"יש לי ידיד. הוא מאמן קפוארה, בקבוצה שלך 'קורדאו דה אורו'",
ענתה המורה, "הוא סיפר לי על זה".
"אהה. אני מכיר במקרה את ה'ידיד' הזה?", שאל מייקי בעליצות.
"כן! הוא המאמן קפוארה שלך בתפן", ענתה המורה וסומק עלה
ללחייה.
"רק ידיד?", המשיך מייקי בחקירה הצולבת.
"כן! אל תגזים...", אמרה המורה.
מייקי חייך. כעבור כעשר דקות הם הגיעו למחנה. לבו של מייקי קפץ
כשראה את כולם מתאמנים. זה היה מחזה כל-כך מלבב. כשיצא מייקי
מהמכונית של מורתו, הוא כבר לא כל-כך פחד מההרים. בעצם, הם לא
נראו לו מאיימים כלל.

"הלכתי לדבר עם המאמן שלך", אמרה המורה, "לך תשים את הדברים
בצימר".
"אהה, לכי ל'ידיד' שלך. לי אל תדאגי", אמר מייקי ונפרד ממורתו
בדרכו לצימר שלו.
מייקי שמח כשראה שוב את הצימר שלו. הוא נכנס והדליק את
הטלוויזיה. הוא ראה שחבריו לחדר כבר פרקו את הציוד שלהם.
כשהתקרב למיטתו, ראה פתקים שהשאירו לו. הוא ראה שעל אחד מהם
כתוב: "אנחנו תמיד איתך. חבריך לחדר". הוא שמח שאכפת להם ממנו,
אבל לא רצה שיגזימו. אבל אז הוא הגיע לפתק שאליו הוא באמת
ציפה, הפתק מעדי. הוא פתח את הפתק והחל לקרוא, כאשר...
"אני מתגעגעת ודואגת. מעדי", אמרה עדי שנכנסה לחדר.
"מצטער, לא שמעתי אותך נכנסת", אמר מייקי לעדי, "תשמעי, את לא
צריכה לדאוג. ההורים שלי כבר בסדר, תודה לאל".
"או, איכפת לך גם מאחרים. עוד תכונה שאני אוהבת", אמרה עדי
וישבה על מיטתו של מייקי, שהייתה עוד מסודרת, "בוא, תשב".
מייקי כילד טוב, בא וישב לידה. הריח המדהים שנטף ממנה פשוט היה
כסם בשביל מייקי. מייקי הרגיש שהוא התמכר. התמכר אליה ואל הריח
שלה.
"נו, אז איך אתה?" שאלה אותו עדי.
"בסדר. ההורים שלי נפצעו בצוואר מרסיס. היום הם אמורים
להשתחרר", ענה  לעדי, "בטח כולם כועסים שאני גנבתי את ההצגה
אתמול".
"ממש לא. הם דווקא דואגים לך. אפילו אלו שלא מכירים אותך
בכלל", ענתה לו.
"מאיפה את יודעת מי מכיר אותי ומי לא?" שאל מייק בחשד סרקסטי.
"אני עוקבת אחרייך", ענתה בצחוק.
"מה את אומרת?" אמר מייקי.
"כן. אבל עזוב אותי. מה הרגשת אתמול כששמעת מה קרה?", שאלה את
מייקי.
"פחדתי. באמת פחדתי", ענה מייקי. מייקי לא ממש הבין למה הוא
משתף ילדה שבה התאהב רק אתמול בהרגשותיו. 'ומה אכפת לה?' שאל
את עצמו.
"אני מבינה", אמרה עדי.
"עזבי, אני לא רוצה לדבר על זה", אמר מייקי.
"טוב, לי יש רעיון על מה אפשר לדבר. או בעצם, מה אפשר לעשות",
אמרה למייקי.
"מה?" שאל מייקי בסקרנות, והרגיש איך קולו רועד.
"אוי טיפשון", אמרה לו ונשקה לו. מייק הרגיש את מגע השפתיים
שלה, על שלו. ואז? אז הוא זרם, פשוט זרם. כמו בקפוארה. אח"כ
מייקי הרגיש את עורה המענג, היד שחיבקה אותו, והוא חיבק אותה.
שניהם נפלו אחורה, על המיטה, והתנשקו. מייקי לא רצה להפסיק. גם
היא לא...