01/04/04, 10:32

הזה שבפנים והזה שבחוץ כבר הולכים ביחד שנים, כמעט כל שנות
חיי. פעם מזמן, ביום שבו ספגנו אגרוף אחד יותר מדי, הזה שבפנים
החליט שהוא לא רוצה עוד, נכנס פנימה והתכנס אל תוך נימי הנפש
לתרדמה כנועה. ככה הוא קיבל את כינויו, הזה שבפנים.
הזה שבחוץ לחם ושרד, התכחש לדמעות וספג את האכזבות פנימה, לתוך
בטנו המתמלאת של הזה שבפנים. סימביוזה חולנית כזו.
הזה שבחוץ משתקף לי במראה, הוא יודע המון, ויש לו כוחות. הוא
גידל  זוג ידיים עובדות ללא הרף, גידל שיער על החזה. בכלל,
מתוקף היותו מוחצן, הזה שבחוץ, הוא אוהב להיות במרכז העניינים,
אוהב לעטות מחלצות נוצצות של 'אני' אוהב להתבטא, שונא לבכות,
מסתפק במועט ונותן לבריות כפי יכולתו.  יום אחד הוא לא נזהר
ופצע לבה של מישהי. חזר הביתה כואב ומיוסר, נכנס למיטה ומצא את
הזה שבפנים מחכה לו. קצת היה מוזר לו, כי הזה שבפנים ישן ולא
הפריע, כבר כל כך הרבה שנים.
'תחזור פנימה', אמר הזה שבחוץ לזה שבפנים, יורד עכשיו גשם,
ואני עצוב, ואתה בכלל מפריע. תחזור לישון. אבל הזה שבפנים לא
נרדם בקלות, בכה כל הלילה והפריע את מנוחת השכן שבחוץ בין
שתיים לארבע בבוקר.
וקצת לפני ,
וקצת אחרי.
בבוקר השעון צלצל בשש. הזה שבפנים נרדם מיד. הזה שבחוץ קם
ממיטתו קצת עייף, קצת סר וזעף. שטף את שאריות הלילה במקלחת
רותחת ומיהר ללבוש חיוך נוצץ מארון המסכות, טי-שרט עם כיתוב
"עסקים כרגיל", קצת קטן במידה, שיבליט את השרירים.
יום חדש.
ככה נולד ריטואל.
הזה שבחוץ פלרטט ופגע, חזר הביתה כשהוא כבר יודע שהזה שבפנים
יחכה לו ער ותובעני. ומפעם אחת לזו שאחריה, כבר מראש היה מכין
את הטון הכועס:
'לך לישון ואל תנג'ס'.
וזה קרה שוב.
ושוב.
ושוב.
עם הזמן הזה שבחוץ התרגל. הכרגיל נשאר, אבל העסקים נחלשו.
המסכות חייכו פחות.
אבל הזה שבפנים לא נרדם ככה סתם, הוא התהפך בשנתו, חלם ומלמל,
זה התחיל את הימים שאחרי לקלקל. הזה שבחוץ בשקט קילל,
'מה הוא רוצה ממני, לעזאזל? התינוק הישן שבפנים מקופל, מה אני
סוחב אותו איתי בכלל'?
בסופו של היום, בשובו למבצר, הזה שבחוץ מזג לעצמו כוס יין, חלץ
נעליים ואמר לעצמו שעכשיו זה הזמן לזמן את הזה שבפנים לשיחה
מבהירה. וכשבא הבחוץ להעיר את הבפנים, הוא עצר לרגע, והביט
לבפנים על הפנים.
הוא ראה תינוק ישן עם הבעה מיוסרת, ורגע לפני שבליבו גמלה
החלטה על חמלה, הבפנים פקח עיניים חולמניות והסתכל החוצה על
הבחוץ...
בפנים: "רעב!"
בחוץ: "רוצה שוקולד?"
בפנים: "חיבוק!"
הבחוץ  מהסס, מבולבל, שולח ידיים חזקות בתנועה זהירה, פוחד
נורא להכאיב, מחבק חיבוק רפה וחסר בטחון.
דמעות בשני קולות.  
הזה שבפנים בוכה החוצה, משתפך, הקול שלו קטן וקורע את הדממה.
הזה שבחוץ חונק את הדמעות. בכי שקט ועצור, ורק העיניים זולגות
את הדמעות, כי אין שם שרירים שיחזיקו את השטף.
נרדמים. ככה בכורסא, לצד כוס יין מלאה למחצה, איש גדול שבחוץ
מחבק לתוכו תינוק של בפנים בחיבוק שהשינה מרככת אותו לחיבוק חם
יותר משל אבא.
חולמים ביחד.
חולמים על רוך ונועם, על חיבוק ואהבה, על צחוק ושמחה, על חום
וחיוכים.
חולמים  על אישה יפה יותר מאמא.