אף פעם לא סיפרתי לאף אחד, למה אני כזאת, למה בעצם אני מה
שאני, למה אני דכאונית, למה יש לי משיכה עזה לכאב, למה אש זה
היסוד שלי, למה אני ככה.
אם מישהי אחרת הייתה חיה את החיים שלי אולי היא הייתה מאושרת,
אני משערת שזה פשוט באישיות שלי, ככה אני, זה הכל התחיל, מזמן,
כשהייתי בת 7 בערך, ההורים שלי התגרשו, עד אז הכל היה בסדר,
הייתי ממש כמו כל ילדה אחרת, חשבתי שההורים שלי מושלמים,
טעיתי, הבנתי שטעיתי בלילה שבו הכל נגמר, בלילה שבו ראיתי את
אמא שלי בוכה, כלום כבר לא היה אותו הדבר מאז, אבא אומנם היה
קרוב פיזית אבל בשבילי הוא היה סתם עוד בן אדם בחיים שלי, סתם
עוד מישהו שאני מכירה, אני אוהבת אותו, אבל לא כמו שאני אוהבת
את אמא שלי, אומרים שבדרך כלל האהבה להורים זהה, אצלי זה לא
נכון, אצלי אמא באה קודם, אבא אחר כך, עכשיו עם הנסיעה הקרבה
שלי לארה"ב אני יודעת שאני אתגעגע יותר מכל לשני אנשים, לאמא
שלי, ולחבר הרציני הראשון שלי, לבועז.
אחרי שעברנו דירה התחלתי את כתה ד', בית ספר יסודי היה כולו
סבל, לא אהבתי אף אחד שם והרגש היה הדדי, היו לי אולי 4
"חברות" (לכאורה), כל יום בהפסקה הייתי הולכת לחצר האחורית
וחיכיתי לסיום ההפסקה, זו הייתה תקופה אפורה למדי, חוץ מכמה
נקודות אור רחוקות פה ושם.
בחטיבה שמחתי, שכבה חדשה, אנשים חדשים, התחלה חדשה. החברה
האמיתית הראשונה שלי הייתה ג'ניס, היא הצטרפה לכתה שבוע בערך
אחרי תחילת הלימודים בגלל שהחופשה שלה באנגליה התארכה, בלית
ברירה, היא ישבה לידי, מאז אנחנו יחד, שתינו, סרקסטיות לחלוטין
וחושבות באותה הצורה, יש לנו בערך את אותו הטעם ואנחנו חברות
טובות, אבל (ותמיד יש אחד כזה) אני לא יכולה לדבר איתה, היא לא
מבינה את מה שאני מרגישה, היא תמיד מנסה לעזור, אבל אני לא
משתפת אותה, אני לא יכולה, היא פשוט בקטע הזה, שונה ממני.
בתחילת כתה ז' חברות וחברים היו לי למכביר, הכרתי אנשים חדשים,
ומאז אנחנו חברים, כולנו כמעט בחוגי סיירות כקבוצה וגם לא,
יוצאים יחד לטיולים, פעולות ובכלל הסתובבות של אחרי הצהרים היא
משהו שאנחנו עושים יחד תמיד, בלילה כמובן אנחנו יחד והכל טוב,
ולמרות שאני מוקפת בחברים, ולמרות שהם כולם שם בשבילי (או
לפחות ככה הם אומרים) אני הרגשתי מאוד מאוד בודדה, לא היה לי
אף אחד שיתן לי חיבוק, שיגיד לי שהוא שם בשבילי, שינסה לעזור
לי. עד שבא ניר, ניר היה מקרה מוזר, הייתה לנו אהבה אפלטונית,
יכלנו לדבר יחד על הכל, אהבתי אותו, חשבתי שאהבתי אותו
כשלמעשה, אהבתי לדבר איתו, אהבתי שהוא מקשיב לי, אהבתי להקשיב
לו, אבל זו לא באמת הייתה אהבה, זו הייתה ידידות טובה מאוד, רק
עכשיו כשיש לי את בועז, רק עכשיו אני מבינה את זה.
אחרי שהכל נגמר ועם ניר לא יכלתי לדבר יותר, חיפשתי לי מישהו
שיחליף אותו, לצערי לא מצאתי, בל"ג בעומר כשסבלתי מחוסר חשק
מהכל, הוא לא היה שם כדי שאני אדבר איתו, וכשחזרתי הביתה,
הרגשתי באובדן, במסיבת האש שעקבה לל"ג בעומר, חשבתי שזה יהיה
"ל"ג בעומר 2" כלומר סבל דומה בפעם השניה, אז ישבתי בצד, לא
היה לי כוח לשתות, ודיברתי עם גיא, לפתע שמעתי מישהו מזכיר את
הסרט "FIGHT CLUB" ובגלל שאף אחד מהחברים שלי שהיו שם לא ראה
את הסרט זה סיקרן אותי לדעת, מי הזכיר את הנושא. התרוממתי
וראיתי את בועז, אותו הכרתי עוד במחנה חנוכה, הוא התלווה
אלינו, במחנה בקושי ודיברתי איתו, הוא נראה מעניין למדי אבל לא
ידעתי על מה אחת עלובה בכתה י' יכולה לדבר עם אחד בכתה י"א
שנראה ממש ממש חכם, בכל אופן, התחלנו לדבר על הסרט, משם זה גלש
לנושאים אחרים, הלכנו לטייל בשדות ודיברנו, דיברנו עד שהיה
בוקר, זה היה מעניין מאוד, מסתבר שיש לנו במשותף יותר ממה
שחשבתי, יומיים אחרי המסיבה, הוא התקשר אלי, הוא זכר את שם
המשפחה שלי וחיפש את המספר שלי בספר הטלפונים, דיברנו קצת
בטלפון ואז יצאנו החוצה לטייל, באותו היום פגשנו את הקבוצה
והסתובבנו יחד עד שכולם הלו הביתה והמשכנו להסתובב, הוא ואני,
בסוף הלכנו למשרד של אמא שלו שמסתבר שהוא מקום ממש נחמד,
דיברנו כל הלילה, זה היה נהדר, סוף סוף מצאתי מישהו שימלא את
המקום הריק אצלי, מישהו שיקשיב, מישהו להקשיב לו.
ככה גם עשינו בלילות שעקבו עד שלבסוף נהיינו חברים, עכשיו
שאנחנו  יחד אני מאושרת באמת, עכשיו כשיש לי מישהו לאהוב
ומישהו שאוהב אותי, אני כבר לא בדיכאון, עכשיו יש משמעות לחיים
שלי.
אבל הנסיעה לארה"ב מטרידה אותי, ולמרות שהוא הבטיח לי שהוא
מודע להשלכות ושלמרות זאת הוא נשאר איתי, אני עדיין מפחדת, אני
מפחדת שכשיגיע אותו רגע גורלי לעלות למטוס, אני לא אוכל לעזוב
אותו, אני מפחדת שאני אשבר.
לא יודעת מה יקרה לי בעתיד, אני בקושי יודעת מה יקרה בעוד 3
דקות, אני מקווה שלעולם לא ניפרד, שנישאר ביחד הרבה זמן, כמו
דודה שלי שאת בעלה היא פגשה בכתה י' ועכשיו הם נשואים.
אני יודעת שהסוף יבוא אבל אני בוחרת להתעלם ממנו בינתיים,
כשיגיע הרגע להיפרד, אז אני אתמודד עם זה, עכשיו אני רק אהיה
מאושרת ואחייך, אחייך באמת, בפעם הראשונה בחיי, חיוך אמיתי
שכנראה יישאר פה הרבה זמן.