תמיד היינו שנינו כך
קרובים - רחוקים
נוגעים - נושקים
לחומה שבינינו
הסוגרת עלינו

ואתה נחלצת מבין ההריסות
השארת אותי למות בקרבות
ברחת מטביעה בים
סערת רגשות והרבה סתם
הכל מיותר ומזמן כבר נגמר

כל מה שנשאר לי
זה שבר של מה שהייתי אני
וזיכרון דהוי של מה שהיה פעם אתה
מסתובב לי במגירות
לא מוצא מנוח חסרה לך קופסא

מעטר לי את הקיר
בעננים כחולים
מתיישב על התקרה בין כוכבים
מטפטף עם נרות על גופי הרועד
מתחנן שאשכח שאתה שם בודד.

מאוד ישן,
נכתב מתישהו בשלהי 98,
קצת בוסר, אבל בכל זאת כאן.