אני רוצה לכתוב. לכתוב סיפור. סיפור יפה,סיפור מפחיד, סיפור
קצר ולא מעייף, שהסוף שלו יהיה לא צפוי לחלוטין. שאף אחד לא
יצליח לנחש מה הסוף של הסיפור...
וכרגיל לא צפוי ישר מכוון אותי לספר על חיי, הם כאלה לא צפויים
שאף אחד לא יצליח לנחש את הסוף של הסיפור שאכתוב.
אני מגחכת לעצמי עכשיו... על מי אני עובדת? אני ילדה בכיתה י"א
עם החיים הכי צפויים והכי משעממים בעולם. כל יום קמה לאותו סדר
יום, הנורמלי עד כדי שיגעון.
לפסיכולוג אמא שלחה אותי כבר בשנה שעברה, כשאמרתי באמצע ארוחת
שבת שאני חותכת את הורידים בידיים כדי שבבית ספר יחשבו שיש לי
בעיות וכך יאהבו אותי יותר.
הפסיכולוג שלי שלח אותי לאחר כמה פגישות לפסיכיאטר, מכיוון
שאמרתי לו שחלום חיי זה לרצוח 10 אנשים, שיש להם אותו שם,
בהפרש של 10 דקות כל אחד. ככה זה ייכנס לחדשות. ככה אנשים
יכירו אותי.
הפסיכיאטר איבחן שאני בסדר, כל מבוקשי זה רק תשומת לב.
הוא עשה עם אמא ואבא תוכנית שבועית, שמפרטת בדיוק כמה פעמים
ביום הם צריכים לשאול אותי לשלומי, ובדיוק כמה פעמים הם צריכים
לומר לי שאני ילדה יפה ונחמדה ושהם אוהבים אותי. זה יוצא בערך
פעם בשעה.
אבל אני לא מרוצה. אני רוצה שכל העולם יכיר אותי. כווווווולם.
ושיאהבו אותי.
אבל אני לא יפה... אני אפילו לא עם אופי שאוהבים. אני ממוצעת.
ממוצעת עד כדי שיגעון.
אבל הסוף של הסיפור שלי לא יהיה ממוצע ורגיל, הוא יהיה סוף
מפתיע, וכולם יכתבו עלי בעיתונים ויראו אותי בטלויזיה.
נעלתי את הבית. המפתח אצלי. ניתקתי את הטלפון ויריתי באבא אמא
ובשני אחיי הקטנים. זוג הזקנים שגרים מולנו באו לראות מה קרה.
יריתי גם בהם. התחלתי לפנות את רצפת הסלון מהרהיטים, ולאחר מכן
סידרתי את כ-ל הגופות ללב אחד גדול. כן ככה. על הרצפה. וזה כל
כך יפה ומיוחד, אני רואה את יצירת המופת שלי ויודעת שעכשיו
כולם יכירו אותי.
הדם שנוזל מהגופות מילא את הלב באדום. זה היה מראה מלבב. לבשתי
את השמלה מפורים זאת שהייתה בדיוק כמו למרלין מונרו, נעלתי את
הנעליים של אמא. התאפרתי, שמתי סרט בשיער ונכנסתי לאמצע לב
הגופות.
עכשיו אני אחכה בשקט עד שדקות התהילה שלי יגיעו. עד שיבואו
לצלם אותי. עד שהשיגעון כבר לא יהיה נורמלי. הוא כבר לא יהיה
ממוצע.