זאת כבר אולי הפעם החמישים שאני סורק את החדר. באופן ממש לא
מפתיע הוא ממש לא השתנה בדקה וחצי האחרונות. הייתי עושה משהו
אחר אבל אין ממש מה לעשות. השעמום הורג אותי. המבט שלי נפגש עם
מבט של איזה ישראלי אחד שעומד ממש לידי. משום מה עד עכשיו לא
ייחסתי אליו כל חשיבות ודווקא הייתי צריך כי עכשיו כשאני חושב
על זה הוא הישראלי היחידי שאני רואה באזור. יש פה אירופאים,
אוסטרלים, יפנים (או סינים, או משהו... גם ככה כולם מכוערים
באותה מידה), אמריקאים, דרום אמריקאים, שחורים, רוסים, קנדיים
ואפילו כמה ערבים.
מייד קולטים שההוא שלידי ישראלי, וזה לא בגלל שגם אני ישראלי.
בעבר דווקא האמנתי שרק ישראלים יכולים לזהות את עצמם כי
הישראלים תמיד נראו לי אנשים נורא כלליים. אתה תראה ישראלי בלי
לשמוע אותו מדבר אתה יכול לחשוב שהוא אמריקאי, איטלקי או כל
דבר אחר. אם אתה ישראלי אתה יכול לזהות אצלו דברים מהמנטליות
הישראלית. התיאוריה הזאת התנפצה לי בפנים כשניסיתי למכור לאיזה
מלצר צרפתי אנטישמי שאני בכלל אפריקאי... הישראלי מסתכל עלי
במבט ההססני הזה שתמיד נותנים כשמתחילים שיחה עם זרים ופולט
אלי:
- ואללה, איזה ייבוש...
- למה שום דבר לא זז פה?!
- אין לי מושג, אחי. אולי פשוט הגענו בשעה עם הרבה עומס.
[הוא שותק קצת ולאחר היסוס קל שואל אותי] תגיד מה אתה מחפש
פה?
הוא לא יכל לשאול שאלה יותר מעניינת. אם יש שאלה יותר מעניינת
אז זאת חייבת להיות "למה לא שאלתי את עצמי מה אני מחפש פה עד
עכשיו?!?", או ליתר דיוק: "למה לא שאלתי את עצמי מה אני עושה
פה (עד עכשיו)?". אולי זה כי כולם נראים כאילו הם יודעים מה הם
עושים פה והושפעתי מהאווירה. כנראה שגם לא ממש ראיתי צורך
לשאול את עצמי את זה. מה המקום הזה לעזאזל? עכשיו כשאני חושב
על זה גם אין לי מושג איך הגעתי הנה.
- מה אתה מחפש פה? [אני שואל אותו]
- גם לך אין מושג מה קורה פה, נכון?
פתאום קופץ אלי זיכרון. אני יושב במכונית של יהודה, שכן שלי.
יהודה זה הבן אדם הכי דפוק שאני מכיר חוץ מאבא שלו. במקור לפני
שהפרסומת המדובבת של וורטרס אורגינל עלתה בערוץ 2 רצו לצלם
אותה בארץ בעברית. אבא של יהודה שהוא שחקן במקצועו התקבל לשחק
את הסבא (עם קצת איפור הוא נראה ממש זקן). הוא הלך לפרסומת
הזאת רק בשביל להתנקם בחברה על זה שלא הסכימו להחליף לו חבילת
סוכריות שהוא טען שהייתה מקולקלת. כשהתחילו לצלם במקום להגיד
"אני עדיין זוכר את הממתק הראשון שקיבלתי מסבא שלי" הוא אמר
"אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שירדתי לסבא שלי..." חלק
מהאנשים שם ניסו להשתלט עליו אבל אפילו הם לא הצליחו שלא
להתפוצץ מצחוק כשהוא דיבר על הטעם המתוק והקרמי. כולם שם נקרעו
מצחוק חוץ מהבמאי שהשתגע לחלוטין (יהודה טוען שלקחו אותו
לאברבאנל אבל אני לא מאמין לו) וכל ההפקה נפלה. הייתה גם פעם
שאבא שלו חשב שיש לו יכולות כתיבה. הוא כתב רומן על אנשים עם
בעיות עצירות קשות אבל הוא לא מצא מו"ל שיסכים לפרסם ספר בשם
"השלשול הגואל".
בקיצור, אני ויהודה נוסעים במכונית שלו. הוא נוהג ואני במושב
של הנוסע. יש לו איזה אודי ישנה שהאגזוז שלה נשמע כמו כלב ים
שמאונן ולא מצליח לגמור. כשהוא נותן הרבה גז אפשר אפילו לשמוע
את הכלב ים משתגע. יהודה אומר לי לשים מוזיקה. אני מנסה לכוון
את הרדיו על גלגל"ץ אבל הוא צועק עלי לעזוב את הרדיו ולשים
קסטה מהתא כפפות. אני פותח את התא ומוציא קסטה לבנה שלא כתוב
עליה כלום (על אף קסטה לא כתוב כלום אבל אני אוהב לבן כי הוא
תמיד עושה לי אסוציאציות ל...) ודוחף אותה לחריץ (של הטייפ).
בדיוק הפלאפון של יהודה מצלצל. יהודה מסמן לי לעצור את הקסטה
ועונה (בדיבורית):
- הלו?
- יהודה?
- מה יש, אבא?
- אתה בעיר?
- כן.
- אתה מכיר את החנות לכלי-מטבח ברחוב הרצל?
- בטח.
- קפוץ לשם מיד ותצעק למוכר שכפיות צריכות אור בשביל
הפוטוסינתזה כי אחרת הן נרקבות ומתות!
- אבא תעשה לי טובה...
- בן זה חשוב! התערבתי איתו על מאה שקל שיבוא מישהו שיגיד את
זה לפני שהוא ימצא מישהי יותר מכוערת מאשתו.
- טוב. אבל אני עושה את זה רק בתנאי שתשתמש בכסף כדי לתקן את
החימום באוטו. הביצים שלי קופאות.
- סתם קופאות או ממש מתכווצות?
- ממש מתכווצות.
- תראה, עד שהן לא בגודל שאתה יכול להכניס לך אותן לנחיריים
שלך אין לך מה לדאוג.
- נראה לי שהן כבר הגיעו לגודל הזה...
- אז תכניס אותן. חם בנחיריים. טוב תשמע אני חייב לסיים. סע
לחנות עכשיו.
[ניתוק]
אני מפעיל את הקסטה שהכנסתי לפני שאבא של יהודה התקשר. אני
שומע מה יש בה ומסתכל על יהודה בכעס. הוא מחייך אלי.
- יהודה, למה לעזאזל יש לך פה קסטה של "בלי סודות"!?! [למעשה
נראה לי שזאת קסטה של התכנית המעצבנת שהחליפה את "בלי סודות"
אבל אני פשוט לא זוכר איך קוראים לה]
- זה של אבא שלי.
- הייתי צריך לנחש...
- מה אתה רוצה, זה מרגיע אותו...
פה נגמר הזיכרון שלי. אני חוזר לבחור הישראלי שלידי:
- יש לך אולי איזה השערה מה אנחנו עושים פה?
- חשבתי שאולי אני חולם. קיוויתי שתעזור לי לאשש את זה אבל
ממש לא עזרת.
- לא נראה לי. אם כבר אז זה חלום שלי כי אני יכול להבטיח לך
שאני קיים אבל לא נראה לי שזה חלום, זה יותר מדי מפורט.
לפתע מישהו נוגע לי בכתף. אני מסתובב אליו, זה מישהו מהעובדים
פה. הוא מסמן לי לבוא אחריו. אני מחייך לישראלי ההוא שאין לי
בכלל מושג איך קוראים לו, נותן לו כיף והולך אחרי השני. הוא
מוציא אותי מחדר ההמתנה לאיזה מסדרון, פותח שם איזה דלת לאיזה
חדר אחר ומסמן לי להיכנס. אני נכנס והוא סוגר את הדלת אחרי.
פתאום אני קולט שאני יושב שם. לא אני אלא מישהו שנראה בדיוק
כמוני. הוא יושב מולי ומסמן לי לשבת. הדבר הראשון שעולה לי
לראש זה שלא קלטתי עד עכשיו כמה שאני סקסי! איזה סנטר
מושלם...
- שב בבקשה.
מעניין אם הוא יסכים לקום ולהסתובב קצת כדי שאני אוכל לקלוט את
הגזרה שלי יותר טוב...
- שב בבקשה.
זאת גם הפעם הראשונה שאני שם לב איזה גבות מדהימות יש לי.
מלוכסנות, אבל לא יותר מדי...
- אתה מבין עברית!?!? שב בבקשה!!!!!
אני מוותר על לומר לו שקוראים לי יהודה'לה כמו בקטע עם הרופא
ב"סבבה" ומתיישב. הוא נרגע קצת ומתחיל לעיין בדפים שמולו.
- טוב. אסף, אתה יודע מה אתה עושה פה?
- לא, באמת התכוונתי לשאול.
- טוב. אין ממש דרכים יפות לומר את זה. אתה מת. פה אנחנו
עושים לך מיון כדי לראות מה אנחנו עושים אתך עכשיו. אני המלאך
האחראי עליך. יש לך שאלות?
אני שותק. אני לא יודע למה, זה לא ממש מזיז לי שאני מת. כנראה
אני שותק בגלל שאין לי מושג מה קורה איתי עכשיו, מה קורה
לאנשים אחרי שהם מתים, אם נהרגתי בתאונת דרכים בגלל שיהודה
ניסה לדחוף לעצמו את הביצים לנחיריים תוך כדי נסיעה, מה גרם
לבחורות לסרב לבחור אם כזה סנטר וכאלה גבות או במילה אחת: מה?
- מה?
- טוב בוא אני אסביר לך. מכיוון שאתה לא הולך לא לגן-עדן ולא
לגיהינום אנחנו נבדוק עכשיו איזה סיווג אתה מקבל. בהתאם לסיווג
הזה אני אתן לך אפשרויות של אנשים שאתה תוכל להיות וגם תהיה
אחד מהם בגלגול הבא. אתה תגיד לי במי אתה מעוניין וסביר להניח
שתקבל אותו. מבין?
- לא, אני לא מבין כלום. אני לא הולך לא לגן-עדן ולא
לגיהינום?
- בדיוק.
- אני יכול להבין למה?
- תשמע, הגיהינום שמור לפוליטיקאים, עורכי דין, מוכרים
מהגזלנים וכאלה. לגן-עדן אתה יכול להגיע רק אם יש לך
פרוטקציות. אני לא יודע מה אתך, אני לא מכיר אף אחד מבפנים.
עכשיו, מכיוון שאתה לא הולך לא לזה ולא לזה מה שנשאר לך זה
הקטע עם הגלגול נשמות, כמו שהרוב עושים. זה די פשוט, אני ואתה
נעבור פחות או יותר על הדברים שעשית, איך התייחסת לאחרים, כמה
אהבו אותך לעומת כמה שנאו אותך וכו'... עקרונית עשיתי במהלך
חייך רישום של מה שעשית אז...
- עצור. כל מה שעשיתי?
- הכל.
- רגע אז אתה גם יודע על ה...
- כן.
- וואיי... זה די מביך...
- תשמע, אין מה לעשות, זאת העבודה שלי ואני יודע הכל. לא
משנה. מה שהתחלתי לומר זה שעשיתי רישום של כל מה שעשית אז מה
שאתה צריך לעשות זה להוסיף אם משהו חסר.
- טוב אני כבר יכול להגיד לך שבשבוע שעבר עזרתי לזקנה לחצות
את הכביש.
הוא תוקע בי מבט מזלזל, אבל ממש מזלזל, אפילו קצת עצבני ושואל:
- אז מה?
- לא יודע. חשבתי ש...
- שזה יעלה לך את הסיווג?!? אתה חושב שבגלל שאיזה זקנה מסריחה
הגיעה מהר יותר לבנק כדי לקבל את הכסף מהביטוח הלאומי אתה תהיה
בגלגול הבא כוכב רוק!?! עוד מעט גם תספר לי שנתת חצי שקל לאיזה
קבצן רומני שיכור, וגם זה היה רק בגלל שחשבת שזה יגרום לו
לעזוב אותך!!! תעשה לי טובה ותחסוך ממני את הזיבולי אזרחות
טובה האלה, יש לי עבודה לעשות!!!
- תשמע, אל תתעצבן. זאת פעם ראשונה שאני פה, אני לא ממש יודע
איך זה עובד.
הוא תוקע בי מבט כל כך מפחיד שהרבנית קוק הייתה משתתקת אם
הייתה מקבלת אותו וחוזר לניירת שלו. אחרי כמה שניות הוא נרגע
וממשיך לדבר.
- תראה, אתה הצלחת לעצבן די הרבה אנשים בחיים שלך. כשאני עובר
על החברים שלך אני רואה שעם רובם היה לך ריב רציני לפחות פעם
אחת. אני אהיה אתך כנה, זה ממש לא משהו. מצד שני אני רואה שהיו
כמה מקרים שעשית טובות לחברים שלך על חשבונך שזה טוב...
אין לי מושג על מה הוא מדבר. הוא ממשיך לדבר ולהקריא מהדפים
המבולגנים שלו ואני די נרדם. פתאום קופצת לי מחשבה לראש. זה
הוגן אם אני אהיה משהו גרוע בגלגול הבא רק בגלל שגנבתי לאיזה
ילד צעצוע בגיל שלוש? כלומר, למה שאני אסבול מפיגור שכלי רק
בגלל שפעם אחת חרבנתי על הגננת שלי? אני בכלל לא זוכר את
הריבים שהוא מדבר עליהם אז למה שאני אדפק בגללם?
- סליחה אני יכול להגיד משהו?
- מה יש?
- זה לא נראה לי כל העסק הזה. אני לא ממש זוכר אם מי רבתי ואם
מי לא וגם אם רבתי אם מישהו זה לא אומר בהכרח שזה היה באשמתי,
אז למה שירד לי הסיווג? בכלל לא מוצא חן בעיני כל הרעיון הזה
שאתם שמים אותי בחברה או סביבה כלשהי שהיא לא בהכרח טובה ואחר
כך דופקים אותי שוב בגלגול הבא בגלל שניסיתי לצאת מהסביבה הזאת
ובדרך רבתי אם כמה אנשים.
קשה לתאר את תחושת הגאווה שעולה בי כשאני שומע את עצמי מתנסח
כל כך טוב. אם המורה שלי לחיבור הייתה שומעת אותי עכשיו היא
הייתה סולחת לי על זה ששרפתי לבית-ספר את הגג.
- תשמע, אנחנו ממש לא שואלים אותך לפי מה לעשות את הסיווג.
- אז אולי הגיע הזמן שתתחילו לשאול! כל שנה עוברים פה מאות
מיליוני בני אדם, אתם לא רואים צורך להתחשב בצרכים שלהם?! ומה
זה בכלל החדר המתנה הזה?! מייבשים אותך שעה כדי שתהיה רדום
בשיחה ולפני שאתה שם לב אתה נולד בסומליה, זה נראה לך
הוגן!?!
- סליחה?!! מי אתה חושב שאתה בכלל?!! אתה מודע לכך שאני מחליט
איפה אתה תבלה את הגלגול הבא שלך?! תשב ותשתוק לפני שאני מארגן
שתהיה קנגרו שלאימא שלו יש חור בכיס!!!
- אין שום סיכוי!!! כל השיטה פה איומה!!! אני דורש לדבר עם
אלוהים מייד!
- אתה תדבר עם מי שאני אגיד לך לדבר אתו ולא אם אף אחד אחר.
עכשיו, לפני שאני קורא לאבטחה שייקחו אותך וישימו אותך בהארלם,
תשב ותשתוק!
- אני רוצה לראות אותך קורא לאבטחה.
הוא מחייך אלי. בלי להסיר את העיניים ממני הוא לוחץ על כפתור
על השולחן שלו בהפגנתיות. עכשיו כשאני חושב על זה אולי זה לא
היה רעיון כל כך טוב להגיד לו את מה שאמרתי. בן-זונה. אם זה לא
היה השטח הביתי שלו הייתי מכסח לו את הצורה. הוא אולי נראה
כמוני אבל אני בטח יותר חזק ממנו. הוא בטח יודע את זה אחרת הוא
לא היה צריך לקרוא לאבטחה. אולי אם אני אאיים עליו הוא יבטל את
הקריאה לאבטחה.
- תבטל את זה. [אני אומר בתקיפות]
- לא נראה לי.
אני מתקרב אליו. הוא נבהל ומתרחק אחורה לקיר שמאחוריו. השולחן
שלו עומד בינינו אז אני מקיף אותו. הוא בורח מהצד השני ורץ
לכיוון של הדלת. בדיוק לפני שהוא מגיע נכנס מאבטח ענק ותופש
אותו בכוח בשתי ידיים. הוא פונה אלי:
- מה לעשות אתו?
פתאום אני קולט. המאבטח חושב שאני זה הוא ושהוא זה אני. לפני
שהמלאך שלי מספיק להגיד משהו אני אומר למאבטח:
- תבדוק אם יש בשבילו משהו בעיראק. אם אין תמצא לו משהו אחר
באזור, טוב?
- מאה אחוז. אני כבר אדאג שיתחילו להגיע אליך דיווחים כשהוא
ייוולד.
- תודה רבה.
המאבטח מוציא אותו. הוא עדיין בהלם. אני שומע אותו מרחוק
מתחיל לצעוק אבל המאבטח משתיק אותו מייד. אני מתיישב על הכיסא
שלו ומסתכל על החדר. נראה לי שאם קצת עבודה אני אהפוך אותו
למקום ממש נחמד. נראה לי שכדאי שאני אהפוך את החדר למקום נחמד
כי אני כנראה הולך לבלות פה הרבה מאד זמן. אני שם רגליים על
השולחן ומתחיל ליהנות מהתפקיד החדש שלי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.