אנחנו מין מיואש. בלי אידיאלים למות למענם, בלי שום דבר טהור
לחיות למענו. אוסף נאלח ומצחין של פריטים מתוכנתים, קורבנות של
קונפורמיזם של תת-מודע. לכאורה הכל פתוח וחופשי, אין סובלימציה
של יצרים, אך בעצם גם אין יצרים אמיתיים, אין רגש או תשוקה שלא
שועבדו להצגה הקולקטיבית, לחזון החופש של MTV.
המרד מת. המרד הפך ממאבק למען האידיאל העליון, הקדוש היחיד,
האדם, לבדיחה גרוטסקית, לצרכנות כפייתית, לסטנדרטיזציה של המרד
האישי לשעבר. ילדים שותים, מעשנים, מסניפים, מזיינים, כמו פעם
, אך ללא חדוות החופש, המרד במוסכמות, אלא כמין רובוטים אשר
ממלאים את חובת בתוך הסטנדרט ההוליוודי ל"מרד הנעורים".
העולם הוא וולגרי, טיפש, צר-אופקים, ברוטלי ומדכא. העדר האנושי
כבר מזמן התייאש מחיפוש הנשמעות, עד שהוא התייאש מהייאוש שלו.
חוסר הגשמה עצמית זה בנאלי. מה שבאמת חשוב זה ציונים טובים
,עבודה, משכנתא ובית בפרברים. ההרגשה שאתה הולך לאיבוד בעולם
קר שאין לו מה להציע לך ולך אין מה לבקש או לתת לוזה רגש אשר
נפוץ כמו שפעם היה מכונה "אהבה". ילדות בנות עשרה מגדירות את
האישיות שלהן על פי שינויים הורמונליים. ילדים שכל כך שקועים
ברומנטיזציה של המציאות שכבר שכחו איך המציאות עצמה באמת
נראית. אסקפיזם להמונים. במידה כזאת שאף הצילה עצמה הפכה למין
מס שפתיים לאלוהי האינדיבידואליות (שמצוי שמשרדי הקופירייטרים
של משרד פרסום כלשהו). אין תיקווה, ואין למה לקוות.
אימוץ הכאב, ההודעה בו, זה מחיר גבוהה למען הארה.