אני לא מאמינה על עצמי כל כך אבל אני אומרת תודה לאלעד תודה על
הסבל שהוא גרם לי על לילות של נדודי שינה על ימים של בכי
ועצב.
כאילו למה?
אני ממש לא מבינה, אהבתי אותו הוא לא אהב אותי זה סיפור ידוע
לא? זה קורה בערך לכל בחורה שנייה אבל למה אני לקחתי את זה קשה
אין לי מושג.
כאילו שבאמת ישבתי והתאבלתי על האהבה האובדת שלי לאלעד בכיתי
כמו ילדה קטנה על זה שאין לי את מי לאהוב אבל הרי חשבתי שאהבתי
לפני זה עוד אנשים ואלעד הוא האהבה הכי גדולה שלי
אבל אם אלעד היה האהבה הכי גדולה שלי אז למה נדבקתי לזה כ"כ לא
וויתרתי וויתור לשם האהבה, הרי זה מקובל לא?
אז זה מתחיל להיות לא ברור, יכול להיות שלא אהבתי אותו? אבל אם
לא הייתי אוהבת את אלעד לא הייתי מתאבלת עליו ומקריבה למענו
כמעט שנה מהחיים שלי בשיא הסבבה ובאמת מהנשמה ואם לא הייתי
אוהבת אותו הייתי כותבת שירי אהבה על הפרידה ועל הקשר שלנו גם
לא נראה לי ממש הגיוני אז כאן משהו ממש לא מתחיל להסתדר ולא
נשארות לי הרבה אפשרויות.
האם ייתכן הדבר שאני שכ"כ אהבתי לומר שאני אוהבת בכלל לא ידעתי
אהבה מהי?
יכול להיות שאהבתי לומר שאני אוהבת כדי למצות את קיום הדבר כדי
להיות כמו כולם: לאהוב.
כאילו שריחמתי את עצמי כל הזמן הזה ואלעד היה הראשון
שאהבתי...
ככה זה נראה לפחות.
אז נראה שבאמת צריך להגיד לאדון הסבל הכמיהה והאהבה תודה, תודה
על זה שבזכות הרשעות וחוסר האכפתיות שלו למדתי אהבה מהי מה זה
לתת מעצמך בלי לבקש בחזרה כמעט כלום.
הרי נתתי כל כך הרבה וקיבלתי כלום זו אהבה עם נתינה בלי רצון
לקבל בחזרה...
כנראה שתם שיעור האהבה אבל הזכר שלו לנצח יישאר.