השקיטו ידידיי. אספר לכם סיפור על בחור, שמו אדם. אין כאן
במעשה זה מוסר, ובטח לא השכל.
אין כאן נקודה שיש לבארה, לקח או ביקורת. אנא מכם ,הקשיבו!
וגלו קצת רחמים והבנה.
וכעת אמצו קצת דמיון, וראו אל מול עינכם, סלון, במרכזו שולחן.
על השולחן שרוע פרקדן על גבו, אדם. בערך בשנות העשרים לחייו.
יפה תואר, אדם. שפל שקרן, רמאי, נוכל וטוב לב. נשמה גדולה.

השמים, כחולים תכולים, עננים עפים טסים שם, ומתחת קרקע צחיחה,
תלויה בגרמי שמיים.
ובמקום זה, כאן, במדבר סואן זה, נעים הלוך ושוב קני סוף. כמו
בני האדם מתגוששים זה בזה מבלי משים דעת.
רחמים אנשים, רחמו על השוטים. רחמו על אביונים, דלים ורשים.
רחמו עלי.
כה מסכן אני. עזוב וחסר כל. אין לי איש וגם לא רע. רחמו אנשים
רחמו. שקל בבקשה.

השעה שעת לילה מאוחרת, ואדם, לא יודע שמאלו ולא ימינו. עלטה
משתררת וחושיו של אדם מקשים עליו, ועיניו מתערפלות. מרים את
ראשו במאמץ אחרון כחיה גוססת וכונס פנימה עוד שאיפה,
ובעת ובעונה אחת נשמט גופו, נכנע מוחו והעלם צולל למצולות
השינה, ועולמות אחרים.

שקל בבקשה אדוני. לאיש מסכן, חסר כל. תודה בן אדם, מי ייתן,
תדע ברכה ועם שחר גם אושר יהיה מנת חלקך.
אדם, למרות שאצה לו דרכו, נתן לב אל אותו רש, פשפש בארנקו
והשליך לו כמה מעות.
שעת לילה יורדת על מדבר יהודה, מדבר תל אביב. עצור! לפחות
לרגע, הפציר הקבצן באדם.
פה במדבר, נפשות המון ונשמות מעט. אנשים דורכים רגלם פעם פה,
פעם שם, פעמים גם עלי  מבלי לשים לב.
המון המונים, אבל לא כלום יש פה. ממהר אתה? אה, מבין אני. נו
טוב, לך לך.

הנה, קמה שחר מתרדמתה. ויחד עמה נעור אדם משנתו.
כבר בוקר, אני מאחר לעבודה. אומר אדם לעצמו. יחלפו מספר רגעים
ושאלות חדשות יעלו יחד עם שחר.
מה לי ולמקום זה? זה לא ביתי זה לא חדרי. ובטח לא שולחני. מוטב
היה אם אקום ואברח בשקט.
מרים גופו בזריזות, ובתנועותיו הנשיות קמעה, מזנק בריצה אל
דלת.
כבר הולך? חבל חשבתי אולי כבר נשב על כוס קפה. ואיש אישה לדרכם
יפנו. היה זה קולה של שחר.
אדם, כמעט ונקף ליבו למשמע הקול, נעצר דום. כשרגלו האחת על
קרקע ואילו השנייה תלויה באוויר, בעוד שריאותיו פולטות צווחת
"הייים" בבהלה.
הדלת נעולה ודרוש לך מפתח בכדי לצאת, אמרה שחר. אדם נסוב על
רגלו האחת לכיוונה, בעוד השנייה בעינה נשארת.
והנה לתדהמתו ניצבה מולו שחר יפה, תמירה, חטובה ופניה מאירות
לו בדיוק כמו שציפה שתראה אהבת חייו.
"אההה, דגבלת, אהההה, כן", אמר והנהן בראשו, כאילו דבריו
ברורים לכל.
נכון, בטוח, ענתה. כעת צמודה היא לגופו והדלת לגבו ובידה מפתח.
לילה שכזה, ודאי שלא תזכור דבר.
אם ברצונך לצאת, צא! שלחה ידה אל המנעול והדקה אחיזתה בו. רק
אל תשכח לשלם! מאתיים ש"ח בבקשה.

רק דקה אחת עוד תקדיש לי, בבקשה. מה שמך, צדיק?
אדם, ענה אדם. אדם צדיק אתה הפטיר לעברו בחזרה האביון ושאל מה
עושה פרח כמוך כאן במדבר?
למה אין אישה חשוקה בזרועותיך, משקה אותך אהבה? מילא אני,
מסתפק ברזות הבשן.
מדלגות מעלי כאילו הייתי יציר ישבנו של כלב. ואם מזל יתמזל
ילבשו חצאית ואז... לאחר שנשתהה צווח בקול צייצני. אני רואה
להן.
זונות! זונות!

גם מחר יחזור אליה אדם, כמו בכל לילה ולמחרת בבוקר, ישכח מי
היא ומה היו מעשיו בליל אמש.
והיא כמו בכל לילה עת יירדם האיש המסכן והאהוב שלה, תשים בלאט
מאתיים כסף בארנקו ובבוקר תגבה אותם בחזרה.

אגב זונות, אדם ידידי. דע לך, זונות לב זהב יש להן. תמורת סכום
"סמלי" אתה תהייה אהבת חייהן לארבעים דקות.
כמה רשע וכואב יכול להיות צחוק מתגלגל, קולני וזדוני של בן אדם
זר.
אבל אתה, איש צעיר, מגיע לך משהו טוב. אהבה אמת. אולי הערב
תמצא.
לא הזקן הערירי והעני וגם לא אדם, יודעים מה צופן לאדם הלילה
האפל.
בקבוק שיכר נושא הוא עמו, ובעוד כמה שעות עם מזרח השמש, תבוא
שחר כמו תמיד יפה, מאירה, עצובה על מכאוב ראשו של האדם ואורחות
חייו.
על עצמה תכעס שאין מביאה היא חדש בו. ותבכה על מר גורלם.

ידידיי, שנים יחלפו והמצב יישאר על כנו וייתכן שמודבר פה באהבה
ואולי מדובר פה באומללות. אין זה משנה. אנא מכם, אם תפגשו אחד
מהם... רחמו!