היום לפני שנה פגשתי אותה... פגשתי את גל. אהבת חיי. אני מאוהב
בה מאז עד היום. היינו ביחד ארבעה חודשים וכבר מאוגוסט אנחנו
לא ביחד. חודשיים שאני כבר לא מדבר איתה כי אימא שלה שיקרה עלי
והיא האמינה לה אז היא לא רוצה לדבר איתי ואני לא איתה. לא
יאומן שאני עדיין מאוהב בה. היו לי מספיק סטוצים וחברה אחת
מאז. וואי אני בדיכי. אם רק הייתי יכול להגיד לה... אם רק
הייתי יכול לגרום לה לראות מה באמת אני מרגיש. אם רק הייתי
יכול לגרום לה להיות בתוכי לדקה אחת אפילו, לראות מה שאני
רואה, לשמוע מה שאני שומע, להרגיש מה שאני מרגיש... היא הייתה
רואה שהכל אצלי זה היא.
אובססיה? ממש לא. זה כבר משהו שעבר לי. הייתי אובססיבי. עכשיו?
רק מאוהב.
האחד לאפריל....עשו אותי אידיוט מושלם. החלטתי לעשות בדיחה של
אחד באפריל ועד היום... שנה שלמה אחרי אני נותן לזה להימשך..
למה אני נותן לעצמי להשפיל את עצמי ככה? למה אני נותן לעצמי
להיות תקוע במקום כל כך הרבה זמן? אומרים שברגע שמכירים בבעיה
היא תיפתר בשנייה... אבל אני כבר חודשיים אחרי שהפכנו לחברים
הבנתי את זה.. .חודשיים לפני שנפרדנו. למה אני לא משתחרר ממנה
כבר? מה יש בה? מה גורם לי להרגיש בעננים כשאני לידה? מה גורם
לי לרוקן את כל המחשבות שלי כשאני לידה? למה אני הופך להיות
מאושר עד הגג, עד כדי בכי? היא תמיד אמרה לי שלכל סיר יש מכסה.
אז זה לא אמור להיות דו צדדי? אם אני מצאתי את הסיר שלי... למה
אני לא המכסה שלה? אני בטוח שמצאתי את האחת שלי... אבל למה זה
לא דו צדדי? למה זה לא כמו באגדות...?
אבל - חיים. בסוף מתרגלים. אני כבר רגיל לכל ההרגשות האלה. זה
כמו לזרוק אבנים קטנות על קיר. לא מזיז לו. פוגע בו אבל לא
מזיז לו... לא עושה לו כלום. ככה זה... ככה זה כשמתרגלים.

היום לפני שנה פגשתי אותה... פגשתי את גל.