הזקן והחוק

כורסא נוחה, הוא חשב, זה כבר כמעט שלושים שנה שאני יושב כאן
באותו משרד על אותה כורסא. העו"ד הזקן ישב אל מול הכתבה
המאובקת וחשב לעצמו, אולי זה הזמן להפסיק. עשיתי כבר הרבה בחיי
וראיתי דברים, צדק שנעשה ועוולות דין, אהבות גירושין ותככים,
הכל עבר תחת ידי. הייתי למעלה והייתי למטה ועכשיו אני כאן.
הוא בהה בניירות שבידו, קורא את אותה הפסקה פעמים רבות, אך
מחשבותיו מהפסק דין והלאה. זה כבר שנים שלא קראתי ספר טוב, או
צפיתי במשחק שלם של בייסבול כמו במולדת. מאז עברו השנים והרבה
פחות לקוחות הגיעו למשרדו הקטן. לפני זמן לא רב, עוד נחשב למן
טובי המשפט הפלילי בארץ, והיום הצעירים עושים את הכל, דור הולך
ודור בא. בהתחלה עוד היה איתו העורך דין הצעיר ששמע על שמו ובא
לעבוד איתו, אבל גם הוא עזב לא מזמן למשרד חדש ונוצץ במרכז
העיר. הוא לא הספיק לגמור את קו המחשבה והטלפון צלצל.

נפגשו במרכז העיר, במסעדה יוקרתית אך אינטימית. הזקן לבש את
מיטב מחלפותיו, בבגדים אלו ממש זיכיתי את פיימר הוא חשב לעצמו.
"עזוב עסקים, קודם נאכל" אמר הלקוח והזקן ראה מיד שהיה דג שמן.
"איך שהם התלבשו עליי אמרתי אני מתקשר אלייך. עוד כשהייתי ילד,
אני זוכר ראיתי אותך במשפט של אבי ואמרתי, חיים, אם אי פעם אתה
מסתבך, זה העורך דין שאליו אתה מתקשר". "זה מחמיא לי מאוד
אדוני, אבל עליי לייעץ לך לשכור את שרותיו של אחד המשרדים
הגדולים יותר והעמידים יותר. צר לי, אך זקנתי ואיני בטוח כי
אני מסוגל לספק לך את רמת ההגנה הדרושה". "הם סתם נטפלים אליי,
המשטרה אומרת שאני סוחר סמים, אבל הם לא יכולים להוכיח את זה.
זה שהילדים שלהם הולכים ומסתממים בלילות זו לא אשמתי. אז מה הם
אומרים לי - העלמת הכנסה - אל קפונה עשו ממני. חכה הם עוד לא
יודעים שהם הסתבכו עם חיים כץ. אתה תגן עליי ואז אתה תוכל
לקנות חליפה של ארמאני".

עודו בדרך חזרה במונית, הזקן הסתכל מהחלון וידע שהוא רוצה לקחת
את התיק הזה. אך לו רק הצעיר עוד היה איתו, הם היו לוקחים את
התיק הזה עם יד אחת מאחורי הגב. אבל לבד, זה נראה לו קצת גדול
עליו. היום עם כל המחשבים והקדמה, כל העולם השתנה והוא נשאר
מאחור, אפילו לנהג המונית יש את אחד ממחשבי הכף יד החדשים האלו
שבתו קנתה לו פעם והוא סגר אותו במגרה אחרי שהיא חזרה עם בעלה
לארצות הברית. פעם הוא בכלל לא היה מהסס לקחת תיק כזה.

נכנס בהססנות, "כן אדוני, אנחנו לא תורמים" אמרה פקידת הקבלה
מאחורי שולחן הזכוכית המהודר, "אהם.. אני הגעתי לפגישה עם
התובע, אני עו"ד..", "אהה כן בבקשה אדוני, אם אתה מוכן לחכות
בחדר ההמתנה", הוא הכיר את התובע, הוא התמחה אצל קולגה שלו,
שכבר פרש מזמן. הזמן עובר מהר, הוא חשב בזמן שהמתין, כמו
הסאב-ווי של ניו-יורק, נדמה שאתה עומד, אבל אתה נע במהירות,
ולפעמים יש עצירות של חיים בדרך.

"בחייך אתה כבר זקן, תוותר על זה" הקשה התובע מוקף בעוזרים
במגרש הביתי שלו מעבר לשולחן עץ מהגוני גדול. הזקן לא וויתר,
הוא מעולם לא וויתר, זה היה קרב אחרון. קרב לחיים או למוות.
עקשנות הייתה אחת מהתכונות החזקות שלו. הוא כבר נלחם כך כבר
שנים והוא הכיר כל דרך בהתקפה של עורכי הדין בפרקליטות, כמו
כרישים שחשים את דם הקורבן ובאים לזנב בו, והוא כבר ידע איך
להתגונן. כל התרגילים המשפטיים המלוכלכים. ההכפשות בעיתונות.
הסכמי הביניים.

"הם ילחצו על פשרה, אתה תודה בהעלמת מס והם לא ינקטו פעולות
נגדך בנושא סחר בסמים", "זה כדאי, ועם עוד קצת לחץ אני מוציא
אותך עם קנס קטן ועבודות שרות." אמר הזקן. "תשמע לי. יש לי
הסכמים לוחצים, בוא נגיד שיש גורמים שונים שרוצים להוציא אותי
מהמשחק, אתה מבין, אין לי זמן לשטויות." ענה לו הלקוח, כשהוא
מחייך חיוך מזויף. "מה שתגיד אני אעשה" הוא אמר, ופנה
לעיסוקיו.

הסיכום היה קצר, הנתבע התראיין לעיתונות ואמר שהיה לו ברור
שהכל עלילות שווא, שהמשטרה מנסה להפיל עליו תיק רק בשביל
להראות לציבור שהם עושים משהו, ושהוא עוד יפרע מהגורמים
המפריעים לאזרחים שומרי חוק כמוהו להתפרנס בכבוד במדינה. הזקן
הרגיש עייף, מרוצה ומלא סיפוק. אבל הוא ידע שהקרב עוד לא שכח.
ארוכה היא הדרך אל המנוחה והנחלה. הוא גם התראיין, לטלוויזיה,
הוא החזיק את הפאלם בידו, ובין המולת הצלמים היה נראה לו שהוא
רואה את הצעיר מחייך אליו. "אחד אפס", אמר לו התובע, "אך זה רק
הסיבוב הראשון".

המולת טלפונים כזו, לא זכר הזקן מאז ימיו הגדולים. אנשים
התדפקו על דלתות המשרד. הוא הרגיש חי. אנשים באו לברך וללחוץ
את ידו, אנשים שזכר במעומעם מהעבר. זה היה הניצחון שלו. סוף
סוף, אחרי עבודה קשה, עם שכר לעמלה. אבל נשמעו גם קולות אחרים,
אנשים באו למחות ולצעוק. משמרות מחאה הוקמו מחוץ למשרדו. "סמים
= מוות" אמרו השלטים. להצלחה יש טעם מר. 'אחוזי השימוש בסמים
גואים בקרב הנוער, והסוחרים משתחררים', צעקו כותרות העיתונים.
'אתם טועים' הוא רצה לצעוק, אני מילאתי את חובתי, אבל בפנים
הוא הרגיש שונה. הוא צעד לבדו לביתו בשעה מאוחרת, מעניין מה
אישתו הייתה אומרת על זה, על ההצלחה ועל הכאב, הוא חשב בעודו
נזהר שלא לדרוך בשלולית גדולה של מים שנקוותה על דרכו. זה כבר
זמן רב מאז עלה לקברה בהר הרצל בינות עצי זיתים ואדמת חמרה
אדומה.

כמו בכל יום, הוא קנה עיתון בבוקר במכולת השכונתית. עמדה שם
אישה זקנה שלא ראה אותה מעולם קודם לכן. כנראה חדשים בשכונה,
עולים חדשים, הוא חשב. אחרי שיצא היא לחשה למוכר, "תגיד זה לא
העורך דין שהגן בזמנו על פיימר והצליח להוציא אותו זכאי?".
"חיים כץ, אחד מגדולי סוחרי הסמים בארץ שזוכה לאחרונה במשפט על
העלמות מס, נרצח הבוקר ע"י אלמונים בפתח ביתו" סיפרה כותרת
המשנה בעיתון.